שיקום והנצחה

ארכיטקטים ישראלים בחזית מפעל השיקום של מרכז הסחר העולמי, חברת ברוקרים שאיבדה כשליש מכל עובדיה והצליחה להתעשת, להתחזק ולתמוך כלכלית במשפחות כל הקורבנות, ועובד עיריה אחד שיודע שאי אפשר לשכוח את מה שקרה כאן ב-9.11

הגם שישראלים מורגלים באסונות בקנה מידה לאומי, שכמובן פוגעים ברבים באופן אישי ומיידי, קשה לתפוש את הטרגדיה שפקדה את ארצות הברית בכלל, ואת ניו-יורק העיר בפרט, לפני עשר שנים בדיוק. הפצע הפתוח, שנותר כטראומה בזכרונם של מיליונים בחמשת רובעי העיר ובליבם של מאות מיליונים ברחבי אמריקה והעולם, מסרב להיסגר באופן סופי, וספק אם יגליד לגמרי אי פעם. טקסי הזיכרון השנתיים, האנדרטאות, הפארקים והרחובות, כותרות העיתונים והאזכורים הבלתי נגמרים דואגים לכך שנזכור בלב החגיגה הגדולה הזאת שנקראת ניו-יורק יושב אסון טרי. קשה להאמין כי אזרחי ארצות הברית יבחרו להתמודד עם המוות שתקף אותם כאן לפני עשר שנים בעזרת ההומור השחור שהתרבות הישראלית פיתחה לעצמה כדי למנוע מהצער להכריע אותה. כאן הפסיכולוגיה של השכול שונה. בתרבות המקומית אבל לאומי פועל בצורה אחרת.

 

 

הנצחה ישראלית

ויחד עם זאת אנו מוצאים בלב מפעל ההנצחה והפיתוח מחדש של מרכז הסחר העולמי שני ישראלים לשעבר: מיכאל ארד ודניאל ליבסקינד.

 

ארד, 42, ארכיטקט בעל אזרחות כפולה, ישראלית ואמריקאית, זכה בשנת 2004 בתחרות העיצוב והתכנון של אתר ההנצחה של מגדלי התאומים, תחרות בה גבר על למעלה מחמשת אלפים הצעות אחרות.

 

כתבות פרופיל, שפורסמו בשנים האחרונות על הארכיטקט הצעיר יחסית, מרבות לציין כי החייל מסיירת גולני בכלל חלם להיות עורך דין. ארד החל לעצב את אתר הזיכרון, לו קרא "שיקוף ההיעדרות" (Reflecting Absence), עוד לפני שיצאה ההכרזה בדבר תחרות רשמית לבחירת הפרויקט הסופי. זו הייתה דרכו שלו להתמודד עם הטרגדיה של אותו היום, סיפר לאחרונה בראיון ל"ניו-יורק טיימס".

 

הוא נולד בלונדון לדיפלומט ישראלי, ומאוחר יותר למד בדארטמות' קולג' היוקרתי שבניו-המפשיר. אחר כך המשיך ללימודי אדריכלות בהמכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה, הידוע יותר בשם ג'ורג'יה טק. אביו, משה ארד, שימש בעבר כשגריר ישראל בוושינגטון בתקופת נשיאותו של רונלד רייגן וכן כשגריר במכסיקו. בנוסף הוא כיהן כסגן נשיא לקשרים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. ארד הבן, שאת רוב שנותיו חי מחוץ לישראל, מציין גם הוא תקופה ירושלמית ברזומה שלו, בימים בהם עבד במשרד האדריכלים הירושלמי, ספקטור-עמישר.

 

שמועות מתהליך העבודה על אתר ההנצחה בגראונד זירו מספרות כי הארכיטקט המוכשר יכול להיות גם חם מזגף וכי לא פעם דיונים הסתיימו בצעקות ובעזיבה נזעמת של ארד מחדר הישיבות. ארד עצמו הודה לאחרונה כי אכן התקיימו כמה "דיונים סוערים" בנושא האתר אותו עיצב. אתר הזיכרון, שיכיל גם מוזיאון לזכר חללי האסון, צפוי להיפתח ביום ראשון הקרוב, יום השנה להתקפת הטרור והמוזיאון יפתח רק בשלהי 2012. התקציב הכולל של הפרויקט צומצם במהלך השנים ממיליארד דולר לכ-700 מיליון.

 

"כשהתחלתי את הפרויקט הזה הייתי ארכיטקט צעיר והיו לי סייגים רבים לגבי שינויים בעיצוב. בין אם רציתי ובין אם לא, למדתי שאפשר לקבל שינויים לצורה מבלי להתפשר על הכוונה. אבל זה היה משהו שלא ממש רציתי לעשות בהתחלה, אם לומר זאת בעדינות", הסביר ארד בראיון ל"ניו-יורק טיימס".

 

עבודתו של ארד, שעבד מספר שנים במחלקת הבינוי של עירית ניו-יורק וכיום שותף במשרד הנדל ארכיטקטים, מקיפה כמחצית מכל שטח הבניה של מרכז הסחר העולמי – אתר הכולל גם ארבעה מגדלי משרדים הנמצאים בשלבי הקמה שונים, תחת עינה הפקוחה של העיריה, מדינת ניו-יורק, איש הנדל"ן לארי סילברסטין, ועוד רבים אחרים. החלק הבולט ביותר בעבודה היא שני החללים הרבועים השקועים באדמה, זכר ליסודות המגדלים שקרסו לפני עשר שנים, ושישמשו כבריכות הנצחה מנצנצות שהמים בהן זורמים תדיר במפלים חרישיים. "אחד הקולגות שלי המשיל את מה שמתרחש כאן למירוץ שבו המנצח הוא זה שמגיע אחרון. הרבה אנשים מאבדים סבלנות ועוזבים. בפרויקט כל כך מסובך אתה חייב להתמיד. השורה התחתונה היא שלמרות כל הקשיים אני עדיין מעורב בפרויקט", סיכם פעם ארד את המרתון המתיש.

 

מאסטר פלאנר

את דניאל ליבסקינד, האחראי על תוכנית האב הכוללת של בניית מרכז הסחר העולמי מחדש, קצת קשה להגדיר כישראלי, למרות שחי בארץ עם משפחתו במשך מספר שנים. ליבסקינד נולד בלודז', פולין, כשנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה ועקר לניו-יורק בנעוריו. לאחר לימודי אדריכלות בבית הספר "קופר יוניון", שבאיסט וילאג', ועם תואר נוסף מאוניברסיטת אסקס שבאנגליה, החל ליבסקינד, כעת בן 65, את דרכו בעולם גורדי השחקים. עיצוביו החלו למשוך תשומת לב והרזומה המרשים שלו כולל, בין היתר, את המוזיאון היהודי בברלין, המוזיאון היהודי המודרני בסן פרנסיסקו, מוזיאון האמנות של דנבר, ההרחבה במוזיאון רויאל אונטריו שבקנדה, החלל המסחרי והציבורי שבמלון MGM בלאס וגאס, ועוד רבים אחרים. בישראל תכנן את מרכז וואהל באוניברסיטת בר אילן ואף זכה לקבל תואר דוקטור של כבוד מהטכניון בחיפה. אשתו, נינה, מנהלת את הסטודיו שלו ברחוב רקטור שבדאון טאון מנהטן ביד רמה.

 

"זו אדמה מקודשת, אי אפשר לבנות עליה כל מה שרוצים", אמר ליבסקינד בראיון לבי.בי.סי. "מצד שני, היה לי חשוב להראות את ניו-יורק כמקום פנטסטי ולא להיגרר למעין מרה שחורה. זה שילוב בין זיכרון לזינוק קדימה למאה ה-21, לאשר מחדש את החיים. זהו ניצחון החיים. הטרוריסטים הרסו את הבניין אבל לא הפסיקו את החיים. 'מגדל החירות' זה המגדל שמתאר את ניו-יורק. חשבתי גם מה הבניין יאמר לאבי ואמי, שטרחו בעבודות כפיים בניו-יורק ובחיים לא היו מגיעים לעבוד במשרדים שכאלו. המקום הזה יחבר בין אנשים בניו-יורק מכל השכבות מכל הגוונים מכל השכונות. זה משהו שהוא מאוד מתאים לעיר".

 

לגבי ארד ציין ליבסדקינד בראיון אחר כי "מיכאל לא היה מוכן לכל השינויים שהתרחשו בעבודת התכנון, אבל אף אחד לא יכול היה להתכונן להם. הוא למד מהר ולא היה זמן לבזבז".

 

בפורומים אחרים הודיע ליבסקינד, שהיה מזועזע למדי מהרעיון המקורי של ארד, רעיון שסטה הרחק מהדרך אותו ניסה להתוות האדריכל הותיק יותר בתוכניתו הכוללת. "כמאסטר פלאנר", אמר ליבסקינד, "הבנתי שהדבר החשוב ביותר היא הפרשנות. אני לא רוצה לגמד שום דבר... היו אתגרים מול לארי סילברסטין, אבל אני חושב שזוהי טיבה של עבודה בסדר גודל שכזה. מחצית מהאתר עצמו יהיה שטח ציבורי. זה עניין של תרבות, זה עניין של רחוב, של האווירה שיש לך במקום. זה לא משהו שאפשר לדמות דרך סרטוני וידאו בטלביזיה או דרך המחשב".

 

ארד, מצידו, נשמע מפויס ואף דיבר על פרויקט משותף שהוא וליבסקינד חושבים לעשות יחד. "תהיה זו דרך נחמדה לסיים תהליך בן שמונה שנים", אמר. ליבסקינד, שלצד העבודה על מרכז הסחר העולמי עבד על פרויקטים שונים ברחבי העולם, לא אישר או הכחיש את הדברים.

  

שיקום נוסח וול סטריט

אלפיים תשע מאות שבעים ושבע אמריקאים ובני לאומים אחרים איבדו את חייהם במתקפת הטרור הכוללת של התשעה בספטמבר, 2001.

 

הפגיעה בבנייני התאומים הייתה מכוונת לא רק לבניינים הגבוהים ביותר בעיר הידועה יותר בארצות הברית, אלא גם במרכז הכלכלי הגדול של אמריקה, ה"פייננשל סנטר" בו שוכנת הבורסה של וול סטריט המוקפת במאות משרדים של בנקים וחברות לסחר בניירות ערך. המרכז הבנקאי הגדול הזה ומשמעותו הסמלית כלב ליבו של הקפיטליזם האמריקאי היו המטרה של אוסאמה בן לאדן ואירגון אל קעאידה. חברות מסחר רבות נפגעו במתקפה, אולם החברה המזוהה ביותר כקורבן העסקי הגדול ביותר של המתקפה היא חברת הברוקרים קנטור-פיצג'ראלד. החברה, שנוהלה אז ועדיין מנוהלת על ידי אדם הידוע כאחד הבנקאים היותר קשוחים ומחוספסים בוול סטריט – הווארד לוטניק, שהיה רק בן 40 ביום המתקפה – איבדה את כל 658 עובדיה ששהו במשרדים באותו הבוקר, כרבע מתוך 2,753 האנשים שנהרגו בניו-יורק לבדה ב-9.11. משרדי החברה שכנו בקומות ה-101 עד 105 של המגדל הצפוני, והמטוס, שהתנגש בבניין בקומה ה-99 שלו, הביא למותם של כל מי ששהה בו מקומת הפגיעה ומעלה.

 

לוטניק עצמו שרד בסוג של מזל. הוא הבטיח לאשתו כי יקח את בנם הצעיר קייל ליומו הראשון בגן. הבטחה זו הצילה את חייו. גם אשתו, שהייתה אמורה להיות במשרדי החברה אבל חזרה לביתה לאחר שארוחת הבוקר שלה התבטלה, ניצלה תודות לשילוב של מקריות ומזל. אחיו הצעיר של לוטניק, גארי, גם הוא עובד החברה, לא זכה למזל שכזה.

 

לוטניק, שעוד יבכה בשידור חי מול פני האומה, נתקף בתחילה בהלם, אבל התעשת במהירות. המהלך המרכזי הראשון שעשה בימים שאחרי האסון, מהלך שהביא עליו ביקורת ואיבה, היה הפסקת תשלום המשכורות של עובדי החברה שנהרגו בפיגוע. הוא עשה זאת ב-15 בספטמבר, ארבעה ימים בלבד לאחר האסון. לוטניק הקשה את לבו לתחינותיהן של האלמנות ונשבע לשקם את הריסות החברה ולדאוג למשפחות הקורבנות בהמשך. למזלו, מערכת המסחר האלקטרונית שהחברה התקינה שנתיים לפני כן סייעה לקנטור-פיצג'ראלד, שהפסידה בעקבות האסון סכום משוער של מיליון דולר ביום, לחזור לעבודה בצורה חלקית אך יעילה. "לא רציתי להסתכל אחורה, רק רציתי להמשיך ולדחוף קדימה וקדימה. רציתי להמשיך לצוף", הוא שיחזר בראיון ל"ניו-יורק מגזין". גם לגבי תשלום המשכורות, לוטניק הסביר כי "הדרך היחידה לשלם לאנשים בעתיד הייתה להבטיח שתהיה לנו חברה בכלל", והוא אכן החל לאחר זמן קצר לשלוח צ'קים למשפחות הניצולים ואף שילם את ביטוח הבריאות של משפחות רבות, חלקן מקבלות את הסיוע עד היום. "זו הייתה מתמטיקה פשוטה", אמר בראיון. "איבדנו את יצרני המזומן הכי גדולים שלנו. פשוט לא היה לנו כסף".

 

לוטניק התייתם מהוריו לפני שמלאו לו עשרים ונאלץ לדאוג לעצמו ולמשפחתו. אולם כעת הוא התחייב לדאוג למאות משפחות. "ומה קרה אחרי ששלחנו למשפחות את הצ'קים הראשונים? כלום. הייתה דממה. הצ'קים היו יותר גדולים ממה שהאנשים היו אמורים לקבל מלכתחילה", הוא שיחזר לאחרונה בגאווה מסוימת. ואכן, מרבית המקטרגים שמיהרו לבקר אותו בחריפות לאחר הצעד הראשון נאלמו דום, אם כי עדיין ישנם כמה הנוטרים טינה ללוטניק. זה לא מפריע לו, ואפילו הסיוטים שפקדו אותו בשנתו על עכבישי ענק שטוו חוטים על פניו וחנקו אותו בשנתו, כבר פסקו. "לא אשכח את האחד עשר בספטמבר לעולם", סיפר לכתבת "ניו-יורק מגזין", מריל גורדון, והזכיר עוד כי היה מהלך סהרורי בשנתו, גורר את אשתו לארון הבגדים, שם היה נרדם.

 

כיום, קנטור פיצג'ארלד מעסיקה כ-5,000 עובדים, כ-2,900 יותר מאשר בשנת 2001. רק 74 מאלו עבדו בחברה עליה מפקח לוטניק גם לפני אסון התאומים. השאר התפזרו להם במקומות שונים, אולם שמם של 658 מהם נחקקו על קיר ההנצחה של מיכאל ארד.

 

אנשים לא שוכחים

פינקוס 'פיני' הייקינד, האחראי על קשרי הקהילה במשרדו של סיטי אינספקטור ג'ון ליו, שהקדיש רבע מאה מחייו לעבודה בשירות הציבורי, מספר על פעילותו בהקשר של מתקפת הטרור ונזקיה:

"תפקידי קשור בעיקר לקהילה היהודית, לפעול לחיזוק הקשר, להגביר את הנראות של המפקח העירוני, להושיט יד לקהילה ולראות איך אנו יכולים לסייע, לא רק בברוקלין אלא בעיר כולה. זוהי לא המהות היחידה של התפקיד שלי, אבל לא ניכנס לזה כרגע".

 

הייקינד, 51, מספר על יום האסון:

"מוקדם בבוקר הורדתי את בני בישיבת 'תורה ודעת' בפלאטבוש. תכננתי, כמו בכל יום, לנסוע לתחנת הרכבת, להחנות את המכונית ולקחת את הסאבוויי לעיר. עצרתי בתחנת דלק כשהחלו להגיע השמועות. אנשים דיברו וגם ניסו להעביר דיווחים ראשונים ברדיו בזמן שנהגתי. תודה לאל וברוך השם שאפילו לא הצלחתי להיכנס למנהטן, שהרי הבניין בו עבדתי היה ממש מעבר לרחוב ממקום האסון. מברוקלין יכולת לראות ענני אבק ועשן וחפצים שעפים באוויר. ניירות ודברים כאלו. לא ידעתי מה לחשוב, לא ידעתי מה קורה. נלחצתי לגמרי. למעשה, לקח לנו שבוע בערך רק לחזור למשרד. אבל החזרה לשגרה הייתה איטית מאוד. הכל היה מפחיד. קשה מאוד להאמין שמגדלי התאומים כבר לא ניצבו היכן שהם היו. הרי היינו הולכים לשם, לשטח הציבורי, לספסלים. יכולת לשבת ולאכול צהריים לצד המפל בקיץ, היו חנויות ושטחי מסחר. זה פשוט היה מקום יפה שכיף ללכת לבקר בו ועכשיו הוא כבר לא שם. המגדלים פשוט לא היו שם. זה משהו שקשה מאוד לעכל. כל הרחובות שם היו שוקקים ועמוסים כל הזמן, ועכשיו הם פשוט עמדו ריקים. לקח זמן רב עד שדברים חזרו להיות נורמליים".

 

השכונה של הייקינד מעורבת בין זרמים שונים של הקהילה היהודית, הוא אומר, אולם כולם הרגישו כמוהו.

"היו טקסים מרגשים. הרגשת את העצב על האנשים. היו גם בני קהילה שנספו באסון עצמו. רבנים ניסו לעודד את התושבים. אני לא רב בעצמי, ואני לא יודע מה הם עשו בעניין הקבורה של גופות שלא נמצאו, אבל אני זוכר שציינו את המוות של החברים האלו".

 

האסון עצמו עדיין חי בלב הקהילה גם עשר שנים לאחר מכן?

"בוודאי, איזו שאלה. תראה, איום הטרור עדיין חי וקיים גם הוא. אנשים נוסעים ברכבת התחתית וחוששים שיכול לקרות משהו. יקח זמן עד שאנשים ירגישו בטוחים. תראה, אנשים גם פוקחים יותר את העיניים ונזהרים יותר. אפילו ברכבת התחתית מזכירים לך כל הזמן לפקוח את העיניים".

 

עוד לפני כן, עבד הייקינד במשרד ראש העיר, שם זכה ללוות מקרוב ולהכיר היטב את ראש העיר הקשוח, רודי ג'וליאני, שהנהיג את העיר ביד בטוחה בחודשים הראשונים שלאחר האסון הקשה.

 

"הוא היה קשוח ותפקד טוב במהלך התקופה, ממקום מושבי וממה שאני מבין. תראה, בכלל לא פשוט לשוב אחורה. הפצעים מחלימים אבל אנשים לא שוכחים. גם אנשים התגברו על מה שקרה בשואה אבל זה לא לעולם לא ישכח”.