"איפה הייתם כש....?"

הייתי בתל-אביב, מול המסך. עכשיו אני כאן, איפה שהכל קרה, עדיין מתקשה להבין

אם יש משהו שבשנים האחרונות, יותר מאי פעם, מעורר את חמתי, זה גבולות וביקורת גבולות. הסלקציה בשדות התעופה של "אזרחים" ו"זרים" (ובארה"ב זרים יותר וזרים פחות, כלומר אלה עם הגרין קארד ואלה בלי) נראית לי מיותרת ומבוססת יותר על חרדות קדמוניות מאשר על חשיבה רציונלית פוליטית ואחרת. עם זאת, כמי שמנסה לטפח זהות של אזרחית העולם, גם בעצמה וגם בדור ההמשך שלה, אני מוצאת את עצמי לעתים קרובות מאותגרת ונדרשת לתרגולים מחשבתיים בניסיון למצוא פתרונות לשאלות שניצבות בפני בבואי למצוא את שייכותי לכאן ולשם ובכלל.

 

השבוע, למשל, הרגשתי שאינני אזרחית ישראלית טובה מספיק, שכן לא הייתי שם להשתתף בהפגנת המיליון (אמנם זה לא הדור שלי, כמו שכבר כתבתי כאן, אבל כיוון שהיה מי שלא הבין אותי בטור שנגע בדבר, אני אבהיר: המאבק שלהם ראוי בהחלט בעיני, וחוץ מזה כל מי שנלחם בריקבון השלטוני ובתרכובת הבזויה הון-שלטון זוכה לתמיכתי המלאה). האנשים האלה עושים היסטוריה, וכל מה שנותר לי הוא להתבונן בה מרחוק, ולרחוק יש מגבלות רבות. מצד שני, אני מרגישה לא מספיק אזרחית ניו-יורקית כדי למצוא לעצמי איזו עצרת מתאימה להשתתף בה בשעה שזוכרים עשור ל-9/11. לא הייתי כאן כשאסון התאומים התרחש על העיר הזאת, ורק שנה אחר כך, בספטמבר 2002, באתי לראות את גראונד זירו.

 

היום, כשפתחתי את אתר החדשות הישראלי שלי כדי להתעדכן במה שקורה בארץ הקודש, העמוד הפותח הציג פרויקט בינלאומי שבו אנשים מכל העולם מוזמנים לכתוב איפה הם היו כשהתאומים נפלו. קצת כמו "איפה היית כשהתנקשו בקנדי?" ואחר כך "איפה היית כשרבין נרצח?", אנשים כותבים איפה הידיעה המזעזעת הזאת תפסה אותם. כי בסופו של דבר, כל אחד מאתנו כותב את ההיסטוריה הגלובלית כשהיא משובצת בספר הזיכרונות האישי שלו.

 

אז כשהתאומים נפלו הייתי בתל אביב, ושם, מעבר לאוקיינוס היה כבר אחר הצהרים. קיבלתי טלפון בהול מחברתי ר', שבניגוד אלי המשיכה לעבוד בחברת התעופה הלאומית כך שניו-ורק עדיין הייתה הבית השני שלה. כשהדלקתי את הטלביזיה הקטנה שהייתה לי בסלון, המסך הראה מראות הזויים לחלוטין. לקח זמן ממושך עד שמשהו מעוצמת האירוע הזה נחרת בתודעתי. למעשה, נדמה לי שרק בשנה שאחרי, כשהגעתי לניו-יורק, וראיתי במו עיני, ושלא באמצעות תיווך מסך כלשהו, את החור בסקייליין שכה אהבתי, הרגשתי משהו ממה שקרה שם. ב-2002 עוד היו מודבקים, סביב לבור שנפער באדמה, דפים עם צילומים של אנשים שנעדרו, ובקשות של המשפחות לעזור בחיפושם, וגם דובים קטנים ופרחים וכל מיני חפצים שנמצאו באזור. גם חברי הניו-יורקים עוד היו במצב רוח של "ניו-יורק לעולם לא תחזור להיות מה שהייתה", ודרך דכדוכם האישי אפשר היה ללמוד משהו על עוצמת החוויה שלהם, כמי שהיו שם, פיזית, ביום ההוא.

 

בסוף השבוע האחרון, בביקורינו בוושינגטון הבירה, לקחנו את הילדים למוזיאון ההיסטוריה האמריקאית. כמי שגדלים פה, חשבנו לעצמנו, כדאי שידעו משהו על המורשת המקומית. בתערוכה שנערכה שם, לכבוד עשור לניין אילבן, הוצגו חפצים יומיומיים שנמצאו באזור התאומים ובפנטגון וחפצים שקשורים איכשהו לקורבנות של התקפות הטרור האלה (כולל טלפון שאליו התקשרה אחת החטופות במטוס שהתרסק בפנסילבניה, תג שם של רופא שנהרג בפנטגון, חלקי מטוס, תיק של אשה שניצלה מהאסון ועוד). התערוכה לוותה בסרט דוקומנטרי על אירועי היום ועל האנשים שהחפצים שמוצגים בה קשורים בהם.

 

המתבגרים יצאו מזועזעים. "איך הוא היה שם בדיוק כשזה קרה?", שאלה המתבגרת הביתית שלנו למראה סרט הווידאו שצילם קולנוען צרפתי, שהפך מאז לאזרח אמריקאי, המראה את המטוס הראשון מתרסק לתוך המגדל הצפוני. "איך הוא ידע לכוון את המצלמה למעלה לפני שזה קרה?". שאלה טוב, עניתי וניסיתי להסביר את עיקרון צירוף המקרים, כשהבנתי שהשאלה שלה נגעה בדיוק בדילמה השבועית שלי: איך נמצאים במקום מסוים בדיוק כשקורים בו דברים משמעותיים? ואיך ההימצאות או אי ההימצאות במקום הפיזי הזה משפיעה על הרישום של הדבר בתודעה שלנו ואיך זה קשור לזהות שאנחנו מרכיבים לעצמנו מכל הזיכרונות שצברנו?

 

"מה אתה אומר?" אני שואלת את הפרופסור ש"זהויות" ו"הגלובלי" מעסיקים אותו מאד, "אני אומר שזה טוב ויפה, אבל א. אף אחת מכן לא נכנסת לסאבוויי ב-11 בספטמבר ב. אף אחת לא מתקרבת לאף עצרת ביום הזה, וג. עד שלא נהיה לאזרחים שיכולים להצביע, אנחנו לא נעשה יותר מאשר מה שאנחנו אמונים עליו, חינוך, כדי ליצור עולם טוב יותר שבו אומרים יפה שלום בגבולות, אבל לא מתקיימת בו סלקציה מכל סוג שהוא".

 

"הבנתוש?" שואלת אותי המתבגרת שמעדיפה יותר לראות סרטים על אירועים היסטוריים מאשר לבקר במקום שבו הם קרו. "הבנתי" אני עונה לה, והיא יוצאת עם החבר לראות את "החוב", הסרט הישראלי על מחסלי נאצים, שזכה לעיבוד אמריקאי בכיכובה של הלן מירן.

 

"כשהם יחזרו מהסרט, הרעיון של לחזור לארץ ולשרת בצבא יקסום להם יותר", אני אומרת בדאגה לפרופסור, והוא, שאמר פעם שהוא יאכל את הכובע שלו אם המתבגרת תחזור להתחייל בבוא העת, לא אמר כלום. "אולי כבר לא יהיה צבא אז", אני ממשיכה במסורת המשפחתית, "כן, וגם לא יהיו גבולות", הוא עונה לי בחיוך. "על מתי מדובר שוב? 2014... בוא נראה קודם שאובאמה יבחר לעוד קדנציה ואחר כך נדאג הלאה". איזה מזל שבארצות השפלה מהן הוא בא רגוע יחסית, אני חושבת לעצמי, שתי מדינות לדאוג להן זה די והותר.