תורו הגיע, וריי חנניה הרגיש שהוא עומד לאבד את ארוחת הערב שלו.
תירגע, אמר לעצמו בעודו עולה לבמה. אתה יודע מה אתה עושה, עשית את זה כבר מיליון פעם. אבל זה היה באמריקה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שלו כאן: בשטח המריבה, בחדר מלא ישראלים, בערב פיגוע התאבדות.
כשהוא נעמד מול הקהל, הדימוי הבלתי נמנע של כיתת יורים אולי חלף במוחו, אבל פניו לא הסגירו דבר.
"שמי ריי חנניה, ואני פלשתיני", הוא מציג את עצמו באנגלית. מחיאת כף מהוססת מתחילה וגוועת מיד. שקט דרוך משתרר בחדר. "יש לנו ערבים בקהל היום? מישהו?" הוא סוקר את הצופים, והם בתורם מסתכלים סביב, זזים באי נוחות בכסאות, משפילים מבט לרצפה. השקט מתארך לדומיה מיוסרת.
"וואו", ריי מסמן לשומר בפתח, "אבטחה מעולה!" והמתח מתנפץ לאלפי רסיסים של צחוק.
"כשאתה גורם לאנשים לצחוק, הם לא מסוגלים לשנוא אותך יותר", מסביר חנניה, "גם אם עד אותו הרגע מישהו ראה בי רק פלשתיני, ערבי, הפרצוף של האויב, ברגע שגרמתי לו לפרוץ בצחוק, החומה בינינו קורסת. זו המטרה של המופע: בשבילי זאת תמיד הייתה המטרה."
"מופע הקומדיה הישראלי-פלשתיני", אותו חנניה יזם והפיק ב-2007, הוא הסטנדאפ הראשון, ובינתיים היחיד, שמשותף לישראלים ופלשתינים. המופע הועלה בישראל ובשטחים, בירדן, ארה"ב וקנדה. עבור ריי, זאת הייתה רק עוד חוליה מפתיעה במסלול מקצועי רב פעלים: הוא גם עיתונאי ותיק ועתור פרסים, סופר, דובר פוליטי, שדרן רדיו, יועץ תדמית, מפיק אירועים ומועמד לא סביר לראשות הרשות הפלשתינית. "זה הכל דרכים שונות להעביר את אותו המסר", הוא מסביר. "אני יכול לכתוב טור בעיתון, או לנאום, או לעשות סטנדאפ – זה הכל לתקשר עם קהל".
חנניה כותב טור שבועי על ענייני המזרח התיכון ב"ג'רוזלם פוסט" הישראלי וגם בPalestinian-Note. מעבר לשתי מועמדויות לפרס פוליצר, הטורים שלו זכו בפרס "הטור האתני הטוב ביותר" ל-2006-7, וב-"פרס האומץ העיתונאי" ב-2009. הכתיבה שלו באה, לדבריו, "להגדיר את הקול הערבי/פלשתיני המתון באמריקה". את הקריירה שלו הוא הקדיש לקידום תהליך השלום במזרח התיכון.
יש הרבה ערבים באמריקה שמסורים לקידום השלום. מה שעושה אותו לשונה ויחיד במינו הם חיי המשפחה של ריי: חנניה הוא ערבי-אמריקאי נוצרי-פלשתיני, שנשוי ליהודיה.
"תגידי," הוא נאנח, "פלא שאין לי חברים"?
ריי חנניה נולד בשיקאגו ב-1953 לאב שגדל בירושלים ואם מבית לחם, שניהם ערבים נוצרים. דודים ובני דודים שלו חיים בישראל, בראמאללה, מזרח ירושלים ובית לחם, והוא שומר איתם על קשר קרוב. אשתו, אליסון, היא יהודיה מבית שומר מצוות וגם לה יש משפחה בישראל: אחותה עלתה בצעירותה כדי לשרת בצה"ל ונשארה בארץ לגדל משפחה משלה.
בנם של ריי ואליסון, אהרון, יהיה השנה בן עשר. "מסורת ודת הם בעיניי חלק חשוב בחינוך ובזהות של הילד", מעיד ריי, "ולמרות ששהוא מכיר את מנהגי שני הדתות, אני מאמין שילד צריך לגדול לפי תורת אמו. אני מחנך אותו כיהודי לכל דבר. הוא חוגג את כל החגים היהודיים ולומד כבר שנה רביעית בהיברו סקול. בפסח האחרון הוא הקריא לנו את ההגדה כולה בעברית. הוא עשה עבודה מצוינת. בעצם, מה אני יודע? זה מספיק טוב בשבילי. אני ערבי, לא מבין מילה בעברית".
אליסון היא אשתו השלישית של ריי. הם הכירו ב-1996, כשריי עבד כיועץ תקשורת למועמד לראש עיריית סיסרו, באילינויי. "אחד מפקידי העיריה שעבדתי מולם, ממשפחה ציונית מוכרת בסיסרו, הוא אביה של אליסון. במהלך העבודה יצא לי ולאליסון להיפגש פה ושם, התיידדנו, התחלנו לצאת. משם זה התפתח כמו כל מערכת יחסים אחרת".
העובדה שבניגוד לכל מערכת יחסים אחרת, העמים להם הם משתייכים נחשבים לאויבים המרים ביותר, לא הפריעה לריי ואליסון יותר מדי. "אני מניח שאם היינו מכירים בוועידה פוליטית, כשהיא מייצגת את הצד הישראלי ואני את הפלשתיני, היה לנו קשה מאד להתקרב", מודה ריי ,"אבל במסגרת בה הכרנו, הקשר שלנו למזרח התיכון פשוט לא עלה. ככה יצא לנו להכיר ברמה האישית הרבה לפני שקפצנו למים של הקונפליקט הלאומי. וכשאתה כבר מכיר מישהי, ואתם כבר מחבבים אחד את השניה, הרבה יותר קל למצוא הבנה. תמיד יש היסוס במערכות יחסים מעורבות: בין אירים ואיטלקים, או בין שחורים ולבנים ובטח שבין יהודים לערבים. אבל התפיסה של כמה קשה זה יהיה התגלתה כמוגזמת. היו כמה תגובות מרירות, אבל ברגע ששמנו את כל המשפחה בחדר ביחד, הופתענו לראות איך המשפחות שלנו מסתדרות. גם עזר שהייתי פתוח להתחתן בתנאים שהתאימו למשפחה שלה: חיתן אותנו רב, מתחת לחופה, עם שבע ברכות והכל. עבור רוב המשפחה שלי זו הייתה הפעם הראשונה שהם ראו חתונה יהודית."
במופע שלו אומר חנניה: "הייתם צריכים להיות שם! היו לנו 900 אורחים. שלחנו רק 42 הזמנות. כל היהודים עמדו בצד אחד, בצד שני עמדו כל הערבים, ביניהם לא עבר המסלול לכלה אלא כוח שמירת שלום של האו"ם, שחצה את האולם בול באמצע: באמצע על הצד הערבי, כמובן".
"כשאליסון ואני נסענו לבקר את הקרובים שלי בגדה", הוא מספר עוד על מקרה מהחיים שהפך לבדיחה על הבמה, "בשדה התעופה קיבלו את פניה של אשתי עם שרשרת של פרחים. אותי גררו לחיפוש וחקירה ביטחונית. אשתי התחילה לצעוק על המאבטחים: 'עזבו אותו, זה בעלי! איך אתם מעיזים?!' הייתי חייב לקחת אותה הצידה ולהגיד לה בשקט: 'מותק, כמה שיותר תצעקי עליהם ככה זה יהיה יותר גרוע בשבילי'. בבדיחה אשתי צועקת עליהם: 'עזבו אותו, זה בעלי! אני אחפש עליו. אתם עוד עלולים לפספס משהו".
עכשיו ברצינות: לשניכם יש משפחה בישראל, שני העמים שלכם רואים את המקום כבית ההיסטורי שלהם. עם כל הדברים הנוראים ששני העמים עושים אחד לשני במשך השנים, הריב הזה אף פעם לא הגיע אליכם?
"לא. כנראה כי אני לא אדם פאנאטי, וגם היא לא. אנחנו יכולים להתווכח לפעמים על ההיסטוריה, אבל אנחנו מסכימים על העתיד: שנינו מאמינים שפתרון של שתי מדינות, כזה שיטיב עם שתי המדינות, הוא ריאלי ובר ביצוע. אני מאמין גדול באפשרות של פשרה", מוסיף ריי, "האמונה הזו עיצבה את הקריירה שלי, את מהלך החיים שלי. אם לא הייתי מאמין שדו-קיום אפשרי לעולם לא הייתי מתחתן עם יהודיה! הייתי מתחתן עם ליילה חאלד, לוחמת הגרילה הראשונה".
לאורך השנים, מפעליו של ריי כעיתונאי בתקשורת האמריקאית זיכו אותו בכבוד והכרה. פעילותו הפוליטית, לעומת זאת, עלו לו ביוקר. בשנות העשרים המאוחרות שלו הוא היה דמות פופולארית בעולם הערבי-אמריקאי: הוא שימש כדובר צעיר וכריזמטי לשדולת "הקונגרס הערבי-אמריקאי" והתעמת בטלביזיה הלאומית עם דמויות בכירות כמו אבא אבן, שר החוץ של ישראל בעבר, על זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית ועל זכות השיבה. הוא איבד את הפופולאריות שלו והודח מחיק קהילתו שנים ספורות לאחר מכן, כשקרא לתמיכה בהסכמי אוסלו ולוויתור על זכות השיבה. בשנות הארבעים לחייו הוא השתמש במצבו המשפחתי יוצא הדופן כדוגמה לקהלי קוראים אמריקאים, ערבים, פלשתינים ויהודים כאחד, ולהצביע על קו האמצע, אותו הקו עליו הוא מאזן את חייו האישיים. למרבה האירוניה, המכנה המשותף שקיצוניים מכל הצדדים מצאו זה הדחיה שלהם אותו. חיפוש גוגל זריז מראה שמוסלמים דוחים אותו כי הוא נוצרי, יהודים לא מתים עליו כי הוא ערבי, הישראלים לא אוהבים אותו כי הוא פלשתיני והפלשתינים שונאים אותו כי הוא נשוי ליהודיה.
ב-2001 ריי היה עסוק בהפקת עיתון עצמאי על ענייני המזרח התיכון לקהל הערבי אמריקאי. העיתון שגשג קרוב לשנה, עד שבספטמבר נמחה בגלי הפאניקה והעוינות הלאומנים שמגדלי התאומים יצרו בנופלם. "פתאום מי שהיו השכנים שלי הפכו להמון מפוחד וזועם, שהקיף אותי מכל הצדדים. מכרים, עמיתים, המוכר בסופרמרקט, היו תופסים אותי ושואלים בכעס: למה האנשים שלך עשו את זה? לא נהניתי לצאת מהבית באותה תקופה. הרגשתי כמו זר במדינה שלי. זמן מה אחרי הפיגוע, יצא לי לנאום באירוע ציבורי בחוף המזרחי. כשירדתי מהבמה נגשה אלי אשה מבוגרת והעירה בפנים חמוצות: 'אני לא מאמינה שעזבת את הדת הנוצרית שלך כדי להפוך להיות ערבי'. התחשק לי לענות שזה הדבר הכי אדיוטי שמישהו אי פעם אמר לי, אבל בסך הכל עמדה מולי קשישה קטנה, ולא רציתי לפגוע בה. במקום להתעצבן, התבדחתי איתה: 'גברת', אמרתי, 'אל תעשי לי בעיות. את באת לכאן והתיישבת. אני עברתי שלושה חיפושי נקבים לפני שנתנו לי לעלות למטוס ואני לא מסוגל לשבת, אז תרחמי עלי, טוב?' היא צחקה, והבנתי שבאווירה פוליטית כזו, בה כל כך קשה לדבר, הצחוק הוא דרך פשוטה ועמוקה יותר להגיע לאנשים".
ריי נדהם מהצלחתו כקומיקאי בערבי מיקרופון פתוח. תוך זמן קצר מועדוני קומדיה מקצועיים חיזרו אחריו. "דיברתי רק מתוך החיים שלי כפלשתיני במשפחה יהודיה וזה עבד, הקהל נקרע". כשריי ראה אמריקאים, יהודים וערבים, יושבים וצוחקים יחד באותו החדר, שוכחים לרגע מהעוינות והחשדנות, הרעיון החל לתסוס במוחו.
"הצחוק הוא חרב שמנפצת כל מגן, חודרת את כל ההגנות. האנשים בקהל לא בחרו אם לצחוק או לא לצחוק לפי הדעות הפוליטיות שלהם. הם צחקו כי הם לא יכולו לשלוט בזה, ובאותו הרגע הם היו פתוחים. כשראיתי שאני יכול למוסס את העוינות של אמריקאים כלפי ערבים, התחלתי לחשוב: אז למה לא עם ישראלים?"
הרעיון המקורי היה 'קומדיה למען השלום': מופע סטנדאפ ישראלי-פלשתיני שיועלה בישראל ובמדינות ערב. את היוזמה הפשוטה הזו לקח שנים להוציא לפועל.
שנות האינתיפאדה השניה, 2003-2001, היו השנים הנוראיות ביותר שריי זוכר ביחסים בין פלשתינים לישראלים, או בין ערבים ליהודים בכלל. "הצעתי את הרעיון לעשרות קומיקאים יהודים", מתאר ריי, "חברים, אנשים שעבדתי איתם, אפילו כאלה שחיזרו אחרי כעיתונאי. כלום. זה היה יותר מידי שנוי במחלוקת וגם אלו שהאמינו במטרה והתלהבו מהרעיון חששו מתגובת הקהילה שלהם, חששו לקריירה שלהם".
הפיתרון הגיע שנים מאוחר יותר מכיוון לא צפוי: ב-2007, צ'ארלי וואראדי, קומיקאי אמריקאי שעלה לישראל, שלח לריי אימייל אחרי שקרא סיפור שפרסם על שכונת ילדותו בשיקאגו. מסתבר שהשניים היו פעם שכנים. "יש לך אומץ להופיע איתי על אותה במה, מול חדר מלא ישראלים ופלשתינים, בישראל?" ריי שאל אותו. צ'ארלי לא היסס.
משם עניינים התגלגלו במהירות. שותפים חדשים הצטרפו: צ'ארלי רתם למופע את הקומיקאי האמריקאי-ישראלי ישראל קמפבל, ריי הביא את הקומיקאי אהרון פרימן, ותוך חודשיים ההופעה הראשונה עלתה בישראל.
כל אחד מארבעת המופיעים הוא בפני עצמו פסיפס סנסציוני של לאומים וזהויות. אהרון פרימן הוא נוצרי מברוקלין שהתגייר וחזר בתשובה. הוא גם שחור.
"כשאנשים שומעים שהתגיירתי, הם תמיד שואלים אותי למה, אבל אני יודע שמה שהם באמת מתכוונים זה: תגיד, לא היו לך מספיק צרות?! אתה מנסה להפוך למטרת בונוס מיוחדת לצלף של הקו-קלקס-קלן?
ישראל קמפבל, לשעבר כריס קמפבל, הוא אירי-קתולי מניו יורק שהתחרד ועבר לתקופה למאה שערים. כאן הוא התפרסם עם מחזה האוף-ברודוויי שלו, Circumcise me.
צ'רלי וואראדי הוא יהודי-אמריקאי שעלה לישראל ואחרי עשר שנים בארץ עדיין מתקשה להסתגל לישראליות. במופע הוא טוען שהוא עבר לישראל בשביל הפוליטיקה: "אני גר כאן עשר שנים, ויצא לי להצביע איזה 37 פעם. זה היה צריך להיות הסלוגן שלנו: עלה לישראל, ותצביע הרבה".
וכמובן, חנניה: "הבן שלי ילד נהדר, הוא מאד פטריוטי. לפחות פעמיים בחודש הוא מסגיר אותי לכוחות הביטחון".
מהרגע שיצא לדרך, המופע נחל הצלחה. הוא משך אליו תשומת לב של המדיה העולמית והישראלית כאחד.
"אתם באמת מאמינים שאתם יכולים להשפיע?" שאלו אותם בראיון לסי.אן.אן.
"רק חבורה של אהבלים תחשוב שהיא יכולה לשנות את המצב באמצעות בדיחות. למרבה המזל, אנחנו אכן חבורה של אהבלים", ענה אהרון פרימן.
ב-2007 בלבד היו להם שלושה סיבובי הופעות, בתל אביב, ירושלים ומזרח ירושלים, בגדה ובעמאן. הקהל והמבקרים כאחד העריצו אותם. כל הההופעות היו מלאות עד אפס מקום. אחר כך הגיעו הופעות נוספות בקנדה ובארה"ב לאורך השנים, בהרכב מצומצם. וזהו.
"הרבה התלהבו מהרעיון, אבל בסופו של דבר, לא הצלחנו למצוא למופע גיבוי", מסביר ריי, "לא מצד אירגוני שלום, לא מהרשות, לא מישראל. לא הצלחנו אפילו למצוא מנהל שייצג את המופע".
"שם ההופעה", אומר ריי, "'המופע הישראלי-פלשתיני', מצביע על הכרה הדדית ואפילו הצהרה בסיסית שכזו מלווה בקריאות לחרם ולנידוי. ביקשו להזמין אותנו בתור 'המופע היהודי-הערבי', אבל לא הייתי מוכן לזה. כל המטרה הייתה לשבור את החומה שבין ישראלים ופלשתינים, זו שאומרת שישראלים ופלשתינים לא יכולים להתקיים יחד. אנשים אמרו, 'כן, אנחנו אוהבים את הרעיון', אבל בסופו של דבר אף אחד לא היה אמיץ מספיק לעמוד מאחוריו. זאת אותה בעיה כמו בתהליך השלום, כולם יודעים איך השלום אמור להיראות, אבל אף אחד לא אמיץ מספיק לקבל החלטה".
הרבה דברים קרו מאז הקומדיה האחרונה של ריי בישראל. שיחות שלום החלו וכשלו וחוזר חלילה. ממשלות התחלפו, מהפכות פרצו, סדרי עולם התהפכו: מצרים, לוב, סוריה, היחסים עם טורקיה, כמו קוביות דומינו הלכו ונפלו.
אהרון, הבן שלך, עומד בדיוק על קו התפר. אתה לא חושש מהקונפליקט שעומד לפניו? אתה לא חושש מהרגע בו יתחיל לשאול את עצמו לאיזה צד הוא שייך?
"לא. למעשה אהרון הוא הנשק הסודי שלי! הוא יהפוך לראש ממשלת ישראל, ויכריז על הקמת מדינה פלשתינית. או אולי הילדים שלו יתחתנו עם הנשים שלכם, וככה נשתלט על ישראל", ריי מתבדח.
כל אלו ששונאים אותך כי התחתנת עם יהודיה, זה בדיוק מה שהם מפחדים ממנו. אם להגיד את האמת, הרעיון הזה מפחיד גם אותי.
"כן, אני יודע שזה מה שאתם מפחדים ממנו", ריי מרצין. "תקשיבי: מה שאני מנסה להבהיר, שוב ושוב, זה שהרעיון של אבא פלשתיני לילד יהודי מהווה קונפליקט רק לאלו שאף פעם לא ראו פלשתיני ויהודי חיים יחד בהרמוניה. זה הדבר הכי טבעי בעולם: כשאנחנו מדברים, אהרון מבין שהוא יהודי, הוא יודע שהבית שלו זה ישראל, והוא יודע גם על הפלשתינים, שגם להם יש בית שם. הוא גדל עם כבוד לשני הצדדים. אין סתירה בלרצות בטובת שניהם, למרות שאלו שגדלו בתוך התעמולה של הקונפליקט אולי חווים את זה ככה. אהרון גדל עם אבא פלשתיני ואמא יהודיה, הוא רואה אותנו מסתדרים, ולו ההבנה הזו תבוא באופן טבעי. אז לא, אני לא חושב שהוא יהיה שרוי בקונפליקט. אני חושב שכשיגדל אנשים ישאלו אותו: איך זה שאתה אדם כל כך מבין?"