ככה בונים חומה

סין היא הענק המתעורר של הכדורגל העולמי. נכון שיש לה נבחרת כושלת וליגה עם עבר מושחת, אבל הדבר היחיד שמשנה בספורט העולמי זה כיסים עם הווה נפוח

תרשו לי לנחש שטרם שמעתם על הכדורגלן הארגנטינאי דאריו קונקה. בהנחה שצדקתי, בטח תופתעו לדעת שמדובר בשחקן הכדורגל בעל השכר הרביעי בגובהו בעולם; רק כריסטיאנו רונאלדו ולאו מסי מרוויחים יותר ממנו - ובעונה הבאה יקדים אותו גם סמואל אטו, שחתם על שלוש שנים בקבוצה הרוסית אנז'י מחצ'קלה תמורת פיצוי הולם של 20.5 מיליון יורו בשנה. אבל הקונקה הזה לא חתם בליגה הרוסית או בליגה הקטארית, גם לא בריאל מדריד או במנצ'סטר סיטי. בכלל לא בכיוון: אם תרצו לראות אותו בפעולה ולהבין למה הוא שווה כל כך הרבה כסף, קחו מטוס לסין ותשאלו איפה זה בדיוק גואנגזו. כשתגיעו תבקשו שיביאו אתכם לאיצטדיון העירוני. שם, מול קהל מוטרף של 45 אלף צופים, משחק האיש השווה מיליונים. ולא באיזה טורניר בינלאומי: בליגה הסינית.

 

כדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בסין. יותר מפינג־פונג, הספורט הלאומי. אפילו יותר מכדורסל, למרות יאו מינג והפופולריות העצומה של האן.בי.איי בעשורים האחרונים. רק מה, הסינים פשוט גרועים בכדורגל. כל כך גרועים שהנבחרת שלהם מדורגת היום במקום ה־75 בעולם, אחרי זמביה ובוצואנה - מה שלא מפריע לסין עצמה להיות הדבר העגול הבא. הליגה הסינית מושכת היום שחקנים, מאמנים וספונסרים מכל העולם, ומוכיחה שבשביל כדורגל טוב לא צריך נטייה גנטית. מספיקה כלכלה חזקה.

 

 

חולה על כדולגל

ארבע המדינות המאוכלסות ביותר בעולם, שלוש מהן אסייתיות, אינן מדינות כדורגל מובהקות: סין (1.4 מיליארד תושבים), הודו (1.2 מיליארד), ארצות הברית (311 מיליון) ואינדונזיה (237 מיליון). אלא שבניגוד להודים ולאינדונזים, סין היא מעצמת ספורט אדירה. זה מוכח באופן חד־משמעי בכל ארבע שנים: 385 מדליות בשמונה אולימפיאדות, מתוכן 100 מול הקהל הביתי בבייג'ינג 2008, אומרות את זה יותר טוב ממני.

 

מה שרבים לא יודעים זה שמבחינת הקהל הסיני, עיקר העניין במשחקי 2008 התרכז בנבחרת הכדורגל. עם כל הכבוד לאתלטים, לשחיינים ולקלעים בצלחות חרס, בסין התעניינו בנבחרת והאמינו שתצליח להגיע לשלבים המתקדמים של הטורניר האולימפי. טוב, אמונה לחוד ומציאות לחוד. אחרי תיקו 1:1 עלוב מול ניו זילנד הגיעו הפסדים לבלגיה ולברזיל, עם יכולת מבישה. סין לא עלתה לשלב השני, ולאוהדים לא נותר אלא ליהנות מהביצועים של לאו מסי ורונלדיניו.

 

 

למונדיאל הצליחה סין להעפיל רק פעם אחת. זה קרה לפני תשע שנים, בטורניר ביפן ובקוריאה הדרומית. המשחקים של הנבחרת הסינית התקיימו בקוריאה, וביציעים היו אלפי אוהדים סינים שקיבלו אישור לחצות את הגבול. בסיום שלושת המשחקים נראה המאזן של סין כמו זה של מכבי חיפה בליגת האלופות לפני שנתיים: אפס שערים ואפס נקודות.

 

הסינים מביטים בקנאה בשכנים היפנים והקוריאנים, ולא מבינים למה הם כל כך גרועים. יפן וקוריאה מעפילות באופן קבוע למונדיאלים, ובדרך כלל חוזרות עם תוצאות יפות; לפני שנה הצליחה אפילו קוריאה הצפונית להגיע למונדיאל. "הכלכלה שלנו היא החזקה בעולם, לצפון קוריאנים אין מה לאכול, ובכל זאת הנבחרת שלהם עלתה למונדיאל ושלנו שוב כשלה", כתב אחד הפרשנים המובילים בסין. ואילו אוהד בבייג'ינג אמר לכתב ה"לוס אנג'לס טיימס": "יש לנו 1.3 מיליארד בני אדם. אי אפשר למצוא ביניהם 11 שיודעים לשחק כדורגל מספיק טוב?".

 

בואו לא נשכח: הסינים הם אלה שהמציאו את הכדורגל. אמנם לא במתכונתו המודרנית, אבל בשנות השלטון של שושלת האן (משנת 206 לפני הספירה ועד 220 אחריה) שיחקו בסין את אבי־אבות הכדורגל, ובציורים מהתקופה נראים אנשים משחקים בכדור עור ממולא בשיער. יש אפילו סיפור שגורס כי בימי שושלת סונג, אחד השחקנים כל כך הצטיין בשליטה בכדור באמצעות הרגליים שמינו אותו לראשות הממשלה. אפשר רק לנחש מה היה קורה אילו שלום רוקבן היה נולד מלוכסן.

 

 

שו שיאנג, פרופסור במכללת קלמאזו במישיגן, כתב: "כשזה מגיע לספורט האהוב עלינו, סין היא לא רק האיש החולה של אסיה: היא האיש החולה של העולם. הטרגדיה של הכדורגל הסיני היא אפית. מאז סוף שנות ה־70, כשסין חזרה להשתתף במפעלים הבינלאומיים אחרי שנים של בידוד מרצון, הנבחרת העפילה למונדיאל רק פעם אחת. היכולת העלובה של הנבחרת עוררה תהיות באשר לגבריות הסינית, פגעה באמונה בכוח העשייה המקומי ועוררה שאלות קשות באשר לפוליטיקה, לתרבות ולחברה - אפילו באשר לשאלה מהי המשמעות של להיות סיני".

 

גם רוח היצוא הגלובלית פוסחת על השוק הסיני. אם בשנים האחרונות נראים יותר ויותר שחקנים יפנים וקוריאנים בליגות הבכירות של אירופה - חלקם בהצלחה גדולה, כמו ג'י סונג פארק ממנצ'סטר יונייטד - הרי שסינים מצטיינים צריך לאתר בזכוכית מגדלת. בסגל הנוכחי של הנבחרת הלאומית יש רק שחקן אחד שהרחיק לליגה זרה, וגם זה לא ממש רחוק: כולה לקוריאה הדרומית. לשם השוואה, כיום משחקים 11 קוריאנים ו־13 יפנים בליגות האירופיות. אז מה היפנים והקוריאנים עושים אחרת? פשוט מתייחסים לכדורגל ברצינות.

 

אין בכלל ספק שהקמת ליגות מקצועניות בשכנותיה של סין באמצע שנות ה־90 היא שהביאה לקצירת הפירות הנוכחית. הליגה היפנית באופן מיוחד הפכה לאטרקציה - גם מבחינת הרמה, גם מבחינת הארגון, ובטח מבחינת הכסף. הספורט הפופולרי והעשיר ביותר ביפן הוא עדיין הבייסבול, והכדורגל התקשה בשנים הראשונות לצמוח ולרכוש אוהדים חדשים, אבל זה קרה - בין השאר בזכות העובדה שהקבוצות היפניות השקיעו סכומים אדירים כדי להחתים שחקנים זרים: גם כוכבים שעמדו לפני סיום הקריירה (כמו גארי לינקר, זיקו, פייר ליטברסקי ואחרים), וגם שחקנים צעירים, בעיקר ברזילאים, שמרוויחים הרבה יותר ביפן מאשר בכל מקום אחר.

 

ה"ג'יי ליג" היפנית היא היום ליגת הכדורגל הטובה ביותר באסיה, ובפער עצום מכל היתר. גם הליגה המקצוענית של קוריאה נחשבת לחזקה, אבל אין בה מבחר מרשים כל כך של שחקנים זרים, והסכומים שמתגלגלים שם קטנים יותר. הסינים מצידם ראו, והבינו שכדי להתקדם הם חייבים להקים ליגה מקצוענית משל עצמם (הליגה הלאומית שהוקמה ב־1978 בעידן הקומוניסטי היתה כמובן חובבנית לחלוטין). בשנת 1994, כשכלכלת השוק החלה לפרוח, הוקמה גם בסין ליגה מקצוענית: ה"ג'ייה איי".

 

שופטים באדום עם כוכבים צהובים

בהתחלה היו בליגה הסינית 12 קבוצות. כל אחת מהן ייצגה אזור אחר ומומנה בידי מפעל מקומי גדול ששמו התנוסס על מדיה, שיטה שעובדת שם עד היום. הפתיחה היתה מבטיחה: הממוצע בעונה הראשונה עמד על יותר מ־15 אלף צופים למשחק, וזה עוד לפני שאיפשרו לקבוצות להחתים זרים. גם התקשורת התעוררה, ובעקבות פתיחת הליגה יצאו גם שני עיתוני ספורט חדשים, "כדורגל" ו"שבועון הספורט" (שבינתיים הפך לעיתון יומי). אבל אז החלו הדברים להשתבש. מפה לשם צצו חשדות שמשחקים רבים מכורים, ושמארגני ההימורים הלא חוקיים פשוט חוגגים על חשבון הליגה החדשה שהמשכורות בה היו צנועות למדי.

 

 

בינואר 1998 הואשמו 12 שופטים מהליגה המקצוענית שקיבלו פניות ממארגני הימורים שהציעו להם כסף. חלקם הודו שלקחו את כספי השוחד והיטו משחקים, אבל חוץ מעונשי השעיה נקודתיים לא נעשה דבר. שלוש שנים לאחר מכן התפוצצה הפרשה מחדש, אחרי משחק שהסתיים בתוצאה השגרתית 2:11 - ובמשחק אחר שהסתיים 0:6 אחרי שהמנצחת הבקיעה ארבעה שערים בשמונה

 הדקות האחרונות. עוד מקרה מוזר נרשם כששופט אישר שער בזמן שהקבוצה היריבה עוד לא חזרה למגרש אחרי ההפסקה; בהמשך הודו שני בעלי קבוצות כי היו בסוד העניינים, וכי מי שהפעיל אותם היו מהמרים. הפעם עשתה ההתאחדות הסינית קולות של חקירה, אבל הודיעה ש"לא היו די ראיות להוכיח מעשים לא חוקיים". מזכיר לכם משהו?

 

כשהתקשורת ודעת הקהל רעשו, ההתאחדות החליטה להשעות כמה שחקנים ולקנוס כמה קבוצות. זה הכל. ככה נמשכו מכירות המשחקים באין מפריע, וכולם היו מעורבים: שחקנים, מאמנים, שופטים ובעלי קבוצות. זה לא נגמר טוב. הקהל איבד עניין כשהבין שהכל מכור מראש; הספונסרים הגדולים, כולל חברות מערביות שהשקיעו בליגה ובקבוצות, נעלמו; וון ג'ונוו שכיכב באפולו, קבוצה שכבר לא קיימת, רצח ביוני 2007 אדם שהיה חייב לו כ־12 אלף דולר בגלל הימורים לא חוקיים. נגזר עליו עונש מוות, אבל נראה שבסופו של דבר הוא יסתפק במאסר עולם.

 

לפני כשנה החליטה הממשלה הסינית לשים סוף לשחיתות בכדורגל. המשטרה עצרה 20 אנשים, ביניהם גם סגן נשיא ההתאחדות הסינית נאן יונג, וראש מחלקת השיווק בהתאחדות שאו מנזונג. סונג ווייפינג, אחד האנשים שחקרו את הפרשה, סיפר ל"לוס אנג'לס טיימס": "ידענו שהכדורגל בסין מושחת, אבל לא ידענו עד כמה. רק אחרי שחקרנו לעומק הבנו ששופטים קיבלו כסף באופן קבוע. אני יכול לומר שתשעה מכל עשרה שופטים קיבלו שוחד או שהציעו להם שוחד. התעריף היה כ־7,300 דולר למשחק. המאמנים סיפרו לנו שכולם משלמים, ואם קבוצה מסוימת תסרב לשלם, השופט ישפוט נגדה. מה שקרה בסופו של דבר זה שהשופטים קיבלו את הכסף משתי הקבוצות בכל משחק".

 

 

התערבות הממשלה עשתה את שלה, ובשנתיים האחרונות עושה רושם שמצב הכדורגל בסין מתחיל להתייצב. זה קרה גם בגלל התחושה הכללית שהעסק נקי, פחות או יותר, ובעיקר בגלל שנכנסו לתמונה חברות ענק שמוכנות להזרים לקבוצות סכומי עתק. קחו לדוגמה את גואנגזו אברגראנד, המובילה הנוכחית של הליגה הסינית והקבוצה הפופולרית ביותר במדינה (יותר מ־45 אלף איש בכל משחק בממוצע). רק לפני שנתיים היא הורדה לליגה השנייה בגלל חשיפת מעורבותה

 בקניית משחק תמורת 20 אלף יורו. אבל אז נכנס לעניינים קונצרן הנדל"ן הענק אברגראנד ריל אסטייט, שמגלגל מאות מיליוני יורו בשנה. נשיא הקונצרן שו ג'איין, אחד מ־200 עשירי תבל ברשימת "פורבס", רכש את המועדון ב־100 מיליון יואן - שהם באירופית 11 מיליון יורו.

 

בשלב ראשון כוסו חובות העבר בסך 2.2 מיליון יורו. השלב הבא היה בניית הקבוצה מחדש. המאמן הקוריאני ג'אנג סו לי חתם על חוזה של 530 אלף יורו לשנה; בזה אחר זה הוחתמו שחקנים חדשים, ביניהם סון שיאנג, הסיני הראשון ששיחק בליגת האלופות (במדי איינדהובן), והברזילאי מוריקי ב־3.5 מיליון יורו. זה הספיק כדי לחזור לליגה הראשונה, ואז החל השלב השלישי והיקר ביותר. התקציב לעונת 12־2011 נסגר על 57 מיליון יורו, והוחתמו עשרה שחקנים חדשים - חמישה שחקני נבחרת סין, קוריאני בינלאומי, שלושה ברזילאים חדשים (פאולאו, רנאטו וקלאו), והדובדבן שבקצפת: הארגנטינאי דאריו קונקה.

 

הקשר בן ה־28 היה שחקן אלמוני למדי עד לפני שלוש שנים, אפילו בדרום אמריקה. אמנם הוא התחיל את הקריירה בקבוצת הפאר ריבר פלייט, אבל במשך שש שנים שיחק במדים המפורסמים רק שלוש פעמים. בין לבין הוא הושאל לקבוצות שונות, ולא ממש קצר הצלחה. עד 2008, אז הגיע לקבוצה הברזילאית פלומיננזה. קונקה פרח וזרח, והקבוצה הצליחה מעל ומעבר לציפיות. כעבור שנה רכשה פלומיננזה את שירותיו, וקונקה ביסס את מעמדו כאחד השחקנים הטובים בליגה הברזילאית. הוא זכה בתואר "שחקן העונה", וחזר על הזכייה בתואר הזה גם כשפלומיננזה לקחה את אליפות ברזיל ב־2010.

 

קונקה היה מאושר. על מעבר לאירופה או זימון לנבחרת ארגנטינה הוא אפילו לא חלם; הרי איפה הוא ואיפה מסי או אגוארו. ואז הגיע הטלפון מסין.

 

שנת הדרכון

דאריו קונקה לא ידע שקיימת קבוצה בשם גואנגזו אברגראנד כשאנשיה התקשרו להציע לו הצעה. הוא למד שגואנגזו היא העיר השלישית בגודלה בסין, עם 12 מיליון תושבים. שהיא הבירה הגסטרונומית של מחוז קנטון. שנמצא בה הבניין השני הכי גבוה בעולם - מגדל הטלוויזיה שמתנשא ל־610 מטר מהקרקע. שהאנשים שם משוגעים על כדורגל. שהאיצטדיון מלא בכמעט 50 אלף צופים בכל משחק ביתי, ושהם מציעים לו 10.4 מיליון דולר נטו לשנה וחוזה לשלוש וחצי שנים.

 

קונקה חישב ומצא שבסוף 2015 הוא ייקח הביתה 36.4 מיליון דולר, ואיכשהו לא סירב בנימוס. גם הקבוצה שלו לא עשתה בעיות: מעבר לכך שפלומיננזה קיבלה את שלה - דמי העברה בסך עשרה מיליון דולר - אנשיה הבינו שאין להם ברירה אלא לוותר על הנכס. "מילים לא יכולות לתאר מה משמעות ההצעה הזאת בשביל קונקה", אמר המאמן אבל בראגה. "השכר שהוא יקבל יסדר אותו, את משפחתו, את ילדיו ואת נכדיו בתוך כמה שנים קצרות. דאריו אוהב את פלומיננזה ומזדהה איתה, אבל זאת הזדמנות חד־פעמית. הוא יהפוך לאחד הכדורגלנים העשירים בעולם".

 

פחות משבועיים אחרי שחתם על החוזה, קונקה כבר הבקיע את השער הסיני הראשון שלו בניצחון 0:5 על ננצ'אנג הנגויאן. היעד הבא של גואנגזו הוא שחקן מנצ'סטר יונייטד ג'י סונג פארק. בסוף העונה הקרובה יסיים פארק בן ה־30 את החוזה באולד טראפורד, אבל נכון לעכשיו אין לו שום כוונה לנטוש. בגואנגזו מוכנים לשלם כל סכום כדי להחזיר אותו ליבשת הולדתו; אחרי הכל מדובר בכדורגלן האסייתי הגדול בכל הזמנים.

 

ולא שגואנגזו אברגראנד תסתפק באליפות הליגה הסינית. המטרה המוצהרת שלה היא להצליח גם בליגת האלופות של אסיה. נכון שזה אפילו לא מזכיר את הצ'מפיונס ליג האירופית - לא מבחינת איכות הכדורגל, לא מבחינת הכסף ובטח שלא מבחינת החשיפה העולמית - אבל אסיה היא עדיין היבשת המאוכלסת ביותר. מי יודע? אולי בעוד כמה שנים, כשלקבוצות הגדולות בסין וביפן יגיעו כוכבים גדולים ומפורסמים יותר מדאריו קונקה, גם הצ'מפיונס ליג האסייתית תעורר עניין מעבר לגבולות המזרח הרחוק והמפרץ הפרסי.

 

בינתיים ממשיך הכסף להישפך בכדורגל הסיני, ולא רק לכיוון של הקבוצות: וואנג ג'יאנלין, יו"ר חברת הנדל"ן דליאן וואנדה, הזרים לא מזמן 77 מיליון דולר לטובת התאחדות הכדורגל הסינית במטרה לפתח את הדור הצעיר. הכוונה היא לספק ל־100 שחקני נוער תנאי אימון מתקדמים כדי שיוכלו לשחק כמקצוענים באירופה, ובכך לחזק את הנבחרת הלאומית - בייחוד על רקע ההפסד המביך של הנבחרת האולימפית במוקדמות לונדון 2012, 4:1 לעומאן הקטנה.

 

נכון לעכשיו האווירה אופטימית. האיצטדיונים מלאים, ולא רק בגואנגזו. ממוצע הקהל במשחקי הבית של בייג'ינג גואן הוא 40 אלף צופים, ובמשחקים של שנגהאי שנואה - 33 אלף. מבין 16 קבוצות הליגה הראשונה משתמשות רק שש בשירותי מאמנים מקומיים; בין עשרת המאמנים הזרים אפשר למצוא שמות מוכרים כמו ז'יימה פאצ'קו הפורטוגלי, ג'ו בונפרר ההולנדי, פיליפ טרוסיה הצרפתי וארי האן, כוכב נבחרת הולנד בעבר. בחודש שעבר מונה הספרדי חוסה אנטוניו קמאצ'ו למאמן הנבחרת הלאומית, ומי יודע, אולי הוא יושיע את נבחרת האומללה עוד לפני המונדיאל הבא בברזיל. יש כאמור גם לא מעט שחקנים זרים בליגה הסינית (בעיקר ברזילאים, אבל גם הישראלי לירון זרקו שיחק בצ'ונגקינג ליפאן לפני שנתיים).

 

התקציבים גדלו, המשכורות גדלו, ולכן החשש מגל נוסף של מכירות משחקים הולך ושוכך. נותרה רק בעיה אחת קטנה: איכות הכדורגל. לשם המחשה, בחודש שעבר יצאה ריאל מדריד למסע משחקים קצר בסין. את האימפריה של גואנגזו אברגראנד היא טיאטאה 1:7 בלי להזיע, ואחרי שלושה ימים השתעשעה גם מול טיאנג'ין טדה עם 0:6 חלק.

 

אז מה יהיה? אני מניח שיותר ויותר שחקנים מאירופה ומדרום אמריקה ינצלו את הכיסים התפוחים של בעלי הבית הנדיבים מסין, אבל מכאן ועד שידורים ישירים של גואנגזו נגד בייג'ינג עוד ארוכה הדרך.