בסוף השבוע הזה האחרון נחגג בטייבה בפעם השביעית האוקטוברפסט. פסטיבל הבירה הגרמני נחגג בעיירה הנוצרית הקטנה הזו, ביתה של המבשלה היחידה בפלסטין, המוקפת-מכותרת ביישובים מוסלמים אדוקים והתנחלויות, והצליחה להביא ניחוח בינלאומי לאזור, כמו גם שטף של זרים ומה שנראה כמו חצי מהגרעין הקשה של שמאלני תל אביב.
- בי"ס רימון: ארז קומרובסקי עושה לרימונים נעים
- קרמבו דלוקס: וואחד שדרוג לקרמבו
- ומסלט רענן עד ממולאים: 3 מתכונים צמחוניים עם פולי סויה
הבירה המקומית טייבה, שחביבה גם בימים כהרגלם על הרבה ישראלים ואף זוכה למכירות יפות בברים בתל אביב ובירושלים נמכרה במחיר שנחשב עבור רוב הישראלים למגוחך: עשרה שקלים לכוס.
אלפי חוגגים התאספו בכיכר המועצה, בגבעה שמשקיפה על רמאלה ומוקפת בגדרות, התנחלויות יהודיות וכפרי מוסלמים אדוקים. בשונה מהפסטיבל המקורי, שנמשך מעל חודש ברחבי גרמניה (והמוכר שבהם הוא האוקטוברפסט הענקי שמתקיים במינכן, בירת מדינת בוואריה הדרומית), אוקטברפסט של טייבה נחגג במשך יומיים.
ליריד הגיעו מגוון מוכרים מהאזור, שהביאו את המיטב שיש למזרח התיכון להציע: שמן זית תוצרת בית, פלאפל בצורת קבב (שלמען ההגינות נאמר שאכלנו טוב ממנו), כלי קרמיקה אותנטיים, קעקועי חינה וגם פיש אנד צ'יפס ממוסחרים משהו ועמדת צילום עם נחש פיתון, לצילומי מזכרת ביזאריים במיוחד.
פרס המקוריות ניתן למוכרים הממולחים שמכרו בפינת היריד ובאופן חצי לא-חוקי קרסלברג ב-5 שקלים, מחצית מהמחיר של כוס בתוצרת מקומית.
גם רבים מהמבקרים הגיעו מגרמניה, לצד קבוצות של אמריקאים, יפנים (שמדינתם היא אחת מהצרכניות הגדולות של הבירה המקומית, אחרי ישראל כמובן) שבדים וכמובן ישראלים, שנוכחותם המורגשת הפתיעה את הזרים. משתתף אחד, אמריקאי, אף צעק לחבריו: "היי, מדברים פה גם עברית! שמעתם את זה? עברית!". מה שכן, באופן מפתיע כמעט ולא הייתה נוכחות של משטרה, ובטח שלא הזדקקו לה.
את התוקף הרשמי לאירוע נתן יועץ של מחמוד עבאס שדיבר בשמו באירוע. שיאו של היריד נרשם בתחרות שתיית הבירות. בשונה מהחיזיונות המוכרים ממינכן, בטייבה לא נרשמו השתוללויות היסטריות מצדם של החוגגים, או לחלופין בצריכה מסיבית של בירה עד אובדן חושים. היריד כולו התקיים תוך מתן כבוד לתושביו המוסלמים של הכפר ואפילו התחרות המרכזית לא התמקדה בשתייה, אלא באורך רוח וכוח - המתחרים החזיקו כוסות בירה באוויר בידיים מתוחות לאורך זמן ובדקו מי יוכל להחזיקן במשך הזמן הארוך ביותר.
בכלל, לא הכל ביריד סבב סביב בירה: התקיימו הפעלות לילדים בשעות המוקדמות יותר שלו וכן התקיימו משחקי הוקי שדה, שמשכו רבים, שהעדיפו לרוץ אחר דיסקית על פני להחזיק סתם כוס בירה ביד, לא כל שכן - לשתות אחת.
עם רדת הלילה, גברה כמות המבקרים והקהל ביריד וכבר היה קשה לתפוס פינה שקטה בעיירה, הוכחה להצלחת הפסטיבל שאותו מארגנת מיומו הראשון תושבת הכפר, מריה ח'ורי. ח'ורי נשואה לראש הכפר, דויד ח'ורי, והיא גם גיסתו של בעלי מבשלת טייבה, נדים ח'ורי. היא מדבררת את הפסטיבל במקביל להשתתפות באינספור פעולות התנדבותיות במהלך ימי קיומו.
"בכל שנה אני נשבעת שלא אעשה את זה שוב ואוותר על ארגון הפסטיבל. זה הופך להיות גדול מדי עבורי, לנהל ולארגן את היריד הזה. ובכל זאת - הנה אני שוב כאן", היא אמרה בחיוך ל-ynet, בראיון זריז שאירגַנו עמה במשרדה בעירייה.
"אם צריכים להודיע שיש אוטו שצריך להזיז בעיירה, פונים אלי שאודיע על זה בכרוז. צריך חבל לתקן שמשייה שבורה או להחזיר את זרם החשמל במקום שחל בו קצר? גם את אלו אני מארגנת ועושה באופן אישי. אין אנשי תחזוקה ואין מנהלה, אני היא זו שאפילו מביאה ללהקות בקבוקי מים ברדתם לבמה!", היא אומרת, חצי רוטנת - חצי גאה במיזם שלה.
מה שכן, ברור מי מלך העיירה במהלך קיום בפסטיבל. ח'ורי עוברת ומודה למוזיקאים ומנהלת שיחות עם רבים מהעוברים והשבים. נראה שלמרות הכל, היא לא הייתה רוצה ששום דבר יהיה אחרת."מדהים לראות אנשים שמגיעים לפסטיבל ולא היו מגיעים לכאן בחיים בימים כהרגלם. כל כך הרבה מקומיים, כל כך הרבה זרים, חילונים ודתיים מכל הדתות, קהל מגוון ביום מדהים של שמחה. זו פשוט חגיגה של החיים ובמיוחד - של החיים הנורמליים שלנו, כאן בכפר".
(מאנגלית: רועי ירושלמי)