זכרונות הילדות שלי מיום כיפור הם בית חשוך, אסור היה להדליק אורות וכשהיינו רעבים היינו צריכים להכנס בשקט למטבח ולאכול ביצים קשות. שיחקנו בחוץ כל היום ולקראת הסוף היינו הולכים לבית הכנסת, נכנסים מתחת לטלית של אבא לברכת הכוהנים ומשם רצים למטה לאסוף סוכריות. טלאים של ריחות, טעמים וקולות. אי אפשר לברוח מזה בארץ, אם תרצה או לא, אתה תדע שהיום מתקרב, תדע כשהשקט ישרור בכל תחנות הרדיו, כשהמכוניות יפסיקו לנסוע בכבישים, שיהיה מן שקט כזה, אחר, כשתלך בשדרות רוטשילד ותראה ילדים מציירים בגירים על הכביש ורוכבים על אופניים עד שעה מאוחרת. תראה את המבוגרים מדברים, את מי שבדרך לבית כנסת לבוש אחרת, אוחז בטלית. תריח את היום הזה, תרגיש אותו.
לגדל ילדים עם זהות ישראלית, אפילו אם היא לא הזהות היחידה או העיקרית, הוא דבר קשה כשחיים בחו"ל, קשה אף יותר כאשר לא חיים בתוך קהילה ישראלית. הבחירה היא שלך, כהורה, איך ואיפה לגדל את ילדיך. לעיתים ישנם אילוצים ומצבים בהם אנו לא נמצאים במקום הראשון בו היינו רוצים להיות, לפעמים השיקולים העיקריים שאנו לוקחים באים על חשבון עניינים אחרים.
מספר חודשים אחרי שהגענו לניו יורק, הילדים השתלבו בגנים המאוד לא ישראלים או יהודים שבחרנו להם, לא מתוך כוונת תחילה אלא מתוך אילוצים, הגענו באמצע השנה וחיפשנו גן ליום שלם, האפשרויות היו מוגבלות, האופציה לגן יהודי באזור שלנו ליום שלם לא היתה קיימת. ואז הגיעה אמא שלי לביקור, כשליאם בני הבכור (6) הסתובב בבית ושר "RUDOLPH THE RED NOSE RAIN DEAR" בקולי קולות היא ביקשה לקחת את הילדים למה שנקרא "TOT SHABAT" במרכז היהודי שנמצא במרחק הליכה מביתנו, "הילד צריך לדעת לאן הוא שייך" אמרה.
המפגש עם הקהילה היהודית מול הישראליות הכל כך טבועה בי היה קשה לעיכול, מעולם לא הרגשתי צורך שהילדים שלי ידעו לברך ברכת המזון. במפגש הקריאו סיפור על ילד אמריקאי שנוסע לביקור בארץ הקודש, קבלו התנצלותי הכנה אבל החיבור לכל מה שקרה שם במפגש ההוא פשוט סרב להגיע, ימי שבת במרכז היהודי לא יהפכו את הילדים שלי ליותר ישראלים.
קצת אחרי ערב פסח האחרון, כששבנו מהחופשה השנתית בארץ נסעתי עם ליאם באוטו לאסוף את אחותו קיארה מהגן (4). בנסיעה הביתה שמעתי אותו מזמזם שיר, המנגינה נשמעה לי מוכרת אבל לא הייתי בטוחה שמה שאני שומעת הוא נכון, ואז הוא שאל "שלש אמהות או אבהות?", "מה?" שאלתי, "בשיר ששרנו, זה שלוש אמהות או אבהות?", הוא שאל שוב, "שלשה אבות" עניתי. ואז, הוא שתק לרגע ושר בקול: "שלשה אבות, שתי ארצות הברית, אחד אלוהנו אלוהנו אלוהנו אלוהנו, שבשמים ובארץ".
לפחות פעם בשנה אנחנו נוסעים לחופשה בארץ. נכון, פעם בשנה זה נורא מעט ולוקח זמן עד שהילדים מצליחים להיזכר בכל פעם מחדש בדוד הזה או בבת דודה ההיא או בבן של החברה הכי טובה שלי שהוא רואה פעם בשנה במקרה הטוב. אבל הפעם הרגשתי אחרת, הילד שלי למד לשיר את "אחד אלוהנו" בעברית, ולמרות חוסר הדיוקים, העניין שהוא הראה והרצון שלו ושל ביתי לשוב ולשיר את השירים של ליל הסדר שוב ושוב ריגשו אותי עד מאוד.
הפער העצום בין היהדות האמריקאית לישראליות הוא משהו שמאוד קשה להסביר אותו למישהו שלא חווה את שני המקומות. אמא שלי גדלה פה, בניו יורק, היא היתה בדיוק כמו כל אותם יהודים אמריקאים שהולכים לבי"ס יהודי בימי ראשון ונוסעים באוטו לבית כנסת בחגים, עד שהיא עלתה לישראל, מאז, אין ישראלי יותר ממנה. אני גדלתי עם זהות ישראלית מובהקת שלא ידעתי ממנה בכלל עד שלמעשה עזבתי את הארץ. המפגש עם הבני דודים שלי שגדלו בבית יהודי ומאוד לא ישראלי גם הוא מחזק ומחדד את הפערים העצומים, בכל מפגש של אמא שלי עם אחותה כשהיא באה לבקר עולים לשולחן הדיונים שוב אותם סיפורים, אותן שאלות, מה אתה יותר, יהודי או ישראלי? מה זה אומר בעצם שבת הדודה שלי שנולדה וחייתה פה כל חייה יודעת את כל תפילות החגים בע"פ, מכירה דרשות ותפילות שלי אין מושג אפילו על קיומן? אני מסתכלת עליהם וקצת חוששת שככה ישמעו ויראו הילדים שלי כשיגדלו. ושלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את בת דודה שלי מאוד, היא אישה נהדרת, אבל במנטליות שלה, היא כל כך אמריקאית. אין בזה שום דבר רע, אבל זה לא אני. הילדים שלי גדלים פה, אני רוצה שהילדים שלי יהיו ישראלים, כמוני. הם מראים התעניינות, הם מזהים את עצמם כישראלים על אף העובדה שהם מעולם לא חיו שם, הם מראים התעניינות במה שמתרחש מעבר לים, הם יודעים שכשאצלנו יום שם לילה וההפך. האם זה שליאם לא ידע למה אמא שלי בדיוק התכוונה כשהיא שאלה אותו אם הוא רוצה כיפה הופך אותו לפחות יהודי? האם כל ילד בארץ בגיל 6 יודע מה זה כיפה? בינתיים לפחות אני מבינה איפשהו שהילדים שלי הם ישראלים כי הם נולדו בישראל (שניים מהם לפחות), יש להם אזרחות ישראלית ויש להם שני הורים ישראלים אבל את הזיקה, הקשר, התחושה של הישראליות האמיתית, האותנטית, את תחושת השייכות - הם ירגישו רק כאשר הם יגורו שם באמת.
אין מסקנה ברורה, בימי סליחה ותשובה אתה שוב שואל שאלות, בודק את עצמך ומנסה להבין אם מה שאתה עושה הוא נכון לך, למשפחתך, אם ככה רצית שחייך יראו. אם אתה צריך לבקש סליחה מההורים שלך, האחים, האחיות, החברים שהם לא לוקחים חלק יומייומי בחייך ואתה לא בחייהם או שתצטרך לבקש סליחה מילדיך כשיגדלו, עבור הבחירות שעשית עבורם.