איך למדתי לאהוב את הכלא הפרטי שלי

בועז קרמר נולד עם שתי רגליים דפוקות ויד שמאל שמאד רוצה אבל לא ממש יכולה. ולו היה פוגש את דג הזהב, אף אחת מהמשאלות שהיה מבקש לא היתה קשורה לנכות שלו

בהתחשב בכך שחיי עד היום היו גדושים במספר לא מבוטל של אירועים היכולים בקלות להיחשב כמעצבים או משני חיים – כולל אבדן אב בגיל צעיר בשל רשלנות רפואית, חתונה, הולדת בתי הבכורה, הזכייה במדליה אולימפית בבייג'ינג 2008 בטניס כיסאות גלגלים לזוגות (ביחד עם הפרטנר שלי שרגא וינברג), הקבלה כנגד כל הסיכויים והוועדות הרפואיות לבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ועוד – דווקא האירוע שככל הנראה השפיע על חיי בצורה העמוקה והרחבה ביותר מתחיל דווקא בביקור מקרי במרכז הספורט לנכים של אילן ברמת גן, בדיוק לפני 30 שנה, ואני ילד בן 5 בסה"כ.

 

נולדתי עם בעיה אורטופדית מחורבנת. יש לה גם שם מחורבן והיא תוצאה של רפואה מחורבנת. המתנה שאיתה באתי לעולם כוללת שתי רגליים דפוקות ויד שמאלית שתאורטית מאד רוצה לעזור אבל לא ממש יכולה. יש לי יד אחת טובה בלבד ורוב הטניס שלי מתבסס על חבטת הפתיחה הכי יצירתית שמאמן טניס היה צריך אי פעם להמציא ויש רק מקום אחד בו הייתה יכולה להיות מומצאת (רמז: ראה סוף הפסקה הקודמת).

 

 

הסיפור שאני מנסה לספר לכם כאן הוא לא סיפור של ניצחון הרוח, הוא לא סיפור של הצלחה כנגד כל הסיכויים והוא בוודאי לא סיפור שאמור לעורר השראה על פריצת הכלא הארור של המגבלה הפיזית. להפך – הוא סיפור על הדרך בה למדתי לאהוב את הכלא הפרטי שלי, לחבב את רגליי הלא מתפקדות ולחייך בהבנה לידי השמאלית, שכמו שנהוג לומר באספת הורים: מלאה בפוטנציאל. הוא בעיקרו סיפור על איך הגעתי, אחרי כמעט 35 שנה של חיים לאור (ולא בצל) המגבלה, למצב בו אם דג הזהב היה נותן לי שלוש משאלות – אף אחת מהן ממש, אבל ממש, לא הייתה קשורה לנכות שלי.

 

גם אם הוא היה נותן חמש.

 

קצת עובדות על עולמנו, ברי המזל שנולדו עם או רכשו נכות משמעותית: בערך 75% מאיתנו לא עובדים (ולא בגלל שאנחנו לא רוצים, בד"כ לא רוצים אותנו), בערך 50% מאיתנו יישארו רווקים (כנ"ל), רבים מאיתנו יעברו עשרות ניתוחים ויהיו מאושפזים במצטבר למעלה משנה במהלך חיינו, ואלו שבאמת שפר עליהם גורלם – יבלו בין שעתיים לארבע שעות בכל יום בחדר השירותים ויעשו את מה שאתם עושים בבוקר מוצלח במיוחד בשתי דקות.

 

מבאס אה? איפה דג הזהב הזה, אתם ממהרים לשאול, ואיך יוצאים מהמעגל הזה שקושר בשלשלאות כבדות נכות עם בידוד חברתי, אבטלה, עוני וגורל סוציו-אקונומי עגום?

 

נחזור לגיל 5.

 

בין ניתוח אחד למשנהו, שליפת או החדרת פלטינות מברכי האומללות, קיצור והארכת גידים בהרדמה מלאה, עוד המלצה לפיזיותרפיה כזאת או אחרת והגרוע מכל - מרשם לנעליים אורטופדיות מכוערות – הביאו אותי הוריי לשיעור שחייה ראשון במרכז הספורט לנכים של אילן ברמת גן.

 

מה שראיתי שם באותו יום ייצרב בזיכרוני לנצח: הנה ילד, מבוגר ממני רק בשנתיים או שלוש, צמוד לאדן הזינוק. שרירי הצוואר שלו מתוחים קדימה, זרועו הימנית מושטת קדימה והוא כולו דרוך. המאמנת הקשוחה (מרגלית זוננפלד האגדית, אז עוד לא ידעתי את שמה) מרעימה בקולה: “למקומות, הופ!”.

 

הילד כמו נורה מאדן הזינוק בצלילה ארוכה ולאחר כמה שניות מושטות ידיו קדימה בתנועות חתירה קצביות ויפהפיות. הוא חותר במים בקצב שמבחינתי היה מסחרר ובחן של פרפר במעופו חוצה את הברכה במה שנראה היה לי אז מהירות האור. כאשר מגיע הילד לצדה של השני של הברכה, ומיד אחרי ששאף אוויר מלוא ריאותיו, הוא מרים את עיניו בשאלה לכיוונה של המאמנת ששואגת: “רע, רע מאד!, קדימה, קדימה, יותר חזק! הופ!”

 

אחרי כמה דקות, כאשר ראיתי את הילד יוצא מהמים נפערו עיני – הוא גרר את עצמו מן המעקה, אל הרצפה המחוספסת, זחל מספר מטרים מגושמים על הרצפה, טיפס על זוג קביים שרוטות וחבוטות וצלע בחוסר חן לעבר המלתחות.

 

בדיוק כמוני.

 

הפרפר היה לגולם וחיי השתנו לעד.

 

 

באותו יום הפכתי לספורטאי. לא במובן של אדם העוסק בספורט, אלא במובן העמוק של המילה – ספורטאי: זה המופרה מתחרות, שנכשל ולמרות זאת צריך להרים ראש ולהמשיך, שנזקק ליצירתיות, חוזק גופני וחוסן נפשי, שלומד לרכוש כבוד ליריביו אבל בעיקר לעצמו וגם – זה שרוצה להיות הכי טוב במה שהוא עושה וכל דבר אחר לא יניח את דעתו.

 

כלא המגבלה הוא כלא פיזי, אבל יותר מכל – הוא כלא רוחני אשר שלשלאותיו מורכבות מחסמים חברתיים, מקצועיים ואישיים. פריצתן היא משימה מורכבת הדורשת כלים כבדים – הכבד והיעיל שבהם הוא מנוע רב עצמה.

 

הספורט התחרותי על שלל אכזבותיו, תהילותיו, רגעי ההתעלות והשפל, התבוסות והניצחונות הוא בדיוק זה – מניע עצמתי ופלטפורמה ייחודית המאפשרים לאדם מוגבל לפרוץ את השלשלאות ולהפוך לא רק לספורטאי אלא גם לשווה בין שווים בעולם לא הוגן.

 

• כמה מילים על עצמי – בן 34, אבא לרומי ובן זוג לשירלי, מנכ"ל מרכז הספורט לנכים של אילן, מדורג 11 בעולם בטניס בכיסאות גלגלים, מדליסט אולימפי באולימפיאדת בייג'ינג 2008 וחבר הסגל האולימפי ללונדון 2012