אז למה אני חושבת בקול רם על ארוחות משפחתיות ופנקייקס שוחים במייפל ממיין? אה, כן, כי אני חושבת שאולי כדאי שאצום השנה. לא שחטאתי באופן מיוחד השנה, אבל התירוצים של שלוש השנים האחרונות (הריון, הנקה, הנקה) נגמרו בחורף האחרון ולא נותר לי אלא לעמוד, אני ומצפוני, מול הכיף המשפחתי והשפע של סוף השבוע ולהחליט שיש לי סיבה טובה מספיק לוותר על העונג. בגילי המופלג, אני לא משתכנעת שזיכוך הגוף, טיהור הנשמה, או דיאטת בזק (להשלת מטען הפנקייקס) הן סיבות טובות מספיק. מצד שני, כפי שכבר אמרתי, השנה לא הייתי יותר מרושעת משנים שעברו, לא יותר אנטיפתית, וגם לא יותר ציניקנית, אז למה שאענה את גופי ואת נשמתי?
אוקיי, נכון שנמאס לי מהחב"דניקים שבאים בימי שישי ואני מבקשת מהדורמנים שיעצרו אותם בכניסה. למרות שהם בהתמדה מביאים לי את נרות השבת ואת האיגרות מהרבי. אני לא מדליקה את הנרות בכל שישי, אבל מגיע גם הרגע שבו אני מכבדת את השבת בנרות ומחייבת גם את המתבגרת ואת המאומצת להדליק צמד משלהן, עד שגלאי העשן שלנו מתעורר לחיים ומקפיץ את הבניין. לזכותי יאמר שלא סתם משנאת ישראל החלטנו לסנן את החב"דניקים, אלא רק אחרי שהם נתנו לפרופסור עלון שבו יש מצוות לכל בני האדם, ולא רק ליהודים, ואחת מהן היא שלא לקיים יחסים הומוסקסואלים. עם כל הכבוד, ויש קצת כבוד, החלטתי שבכך הם עברו את הקו האדום שלי, ויותר אני לא מזמינה אותם.
גם לא הייתי נחמדה לשכנה מיס ס' מ"עדי יהווה". כלומר אפשר להתווכח אם זאת שאלה של נחמדות או ניסיון לשמור על שפיות הדעת, אבל כשהיא התחילה להקפיד למסור לפרופסור עלונים על יום הדין ועל למה אבולוציה זה קשקוש והזמינה אותנו לכנסיה שלה, התחלתי לסנן גם אותה. אם היא הייתה מבקשת כוס חלב, או סוכר, כמו כל שכנה רגילה, הייתי בשמחה רבה נותנת לה, אבל העלונים שלה, למרות שהיא בטח תזדעזע לדעת, נשלחים יחד עם עלוני הרבי כלאחר כבוד למנוחת עולם ואף אחד לא מעלעל בהם.
איפה עוד פישלתי השנה בין אדם לחברו? "ג'" עוזרת לי המתבגרת, "סיננת את ג'". לא סיננתי אותו, אני מסבירה לה, אבל שיעשה טובה גם הוא. הוא התגרש מה', שהייתה משביתת שמחות ידועה, רק כדי למצוא לו צנונית אחרת, שלא רק שהיא משעממת כמו מוות אלא גם רחוקה מלהיות תענוג לעין כמו שהייתה המגורשת?
ג', שאין מצחיק ממנו, מוכשר כמוהו, וחבר טוב כמוהו אכן מאתגר אותי עם הנשים שהוא בוחר, ואולי אני מתקרבת לסיבה טובה לצום השנה.
"חוץ מזה הבטחת שבכל יום שישי נקרא פרק בתנ"ך? זוכרת? ולא עמדת בהבטחה", מעמתת אותי המתבגרת שוב. "קראנו את בראשית פרק א' ופרק ב'", אני עושה ניסיון פתטי להציל את כבודי הרמוס, אבל היא צודקת, ואני לא יודעת מה מביך אותי יותר: זה שהיא לומדת על יהדות כפרק בשיעור הגלובל היסטורי שלה, או האפשרות לשלוח אותה ל"היברו סקול"? שניהם לא מציאה גדולה. וכך אני מוצאת סיבה לצום, כי רגשי אשמה הם כל כך בילט-אין בהורות, שאם מישהו רוצה סיבה להתענות הוא לא צריך להסתכל רחוק מדי. בעיקר מי שגר בניכר ומגדל את ילדיו רחוק מסבא וסבתא ומהדודים ומהחברים ומהילדים של החברים, זה "פויה" גדול (כמו שהפעוטה אומרת) וטוב יעשה אם לפחות יום בשנה יענה את גופו ויבקש יפה סליחה. כי אפילו אם הוא חושב שהביא את ילדיו למקום טוב יותר, הוא גם לקח אותם ממקום אחר, מאנשים אחרים שאוהבים אותם, מהשפה שלהם ומנוף ילדותם. מצד שני, סבא וסבתא עוד מעט מגיעים, ואנחנו עוד מעט נוסעים לביקור, וחוץ מזה עם הסקייפ אנחנו מתראים הרבה יותר, ו....ו....
"אהה", אומרת לי המתבגרת, "אז הכל מושלם".
"אוקיי, אני אצום!" אני צורחת עליה רק כדי שתהיה לי סיבה נוספת להתענות. "אשמתי, בגדתי, גזלתי, דיברתי דופי, בטח גם לצתי וניאצתי, וסררתי, והקשתי עורף, בקיצור מיא קולפא ושאלוהים יסלח לי".