גמר "אגדתא 4": יום הפירוקים
מאות סיפורים נשלחו לתחרות "אגדתא 4" של ynet ומכללת הרצוג - גוש עציון. צוות השופטים - חיים באר, מירה מגן וחוה דיבון - בחר את חמשת הטובים שבהם, ובקרוב תוכלו להכתיר את המנצחים שיזכו בפרסים כספיים. קבלו את הסיפור הרביעי
לאה זהבי
עודכן: 26.10.11, 11:29
זאת כפרתי
ערב יום כיפור, פסטיבל משוררים בצרפת. אולם מהודר. שטיחים אדומים, נברשות קריסטל, פסלי שיש של גדולי האומה. כל אלה, בנוסף לשקט ולריח הדבשי, פועלים עלַי כקטורת וסממנים. על הבמה יושבים כוהני האירוע. ילידים, גולים ותיירים. לאחר יומיים של מפגשים, מרגישים כמעט בבית. המראות מוכרים, גם הקולות. מוֹנְיָה. לִיוְיוֹ. בֶּלָה-קלרה. סלאח. הידיים מנופפות, ויונֵי חיוכים מופרחות לכל עבר. בקרוב, כל הלהקה תתעופף מפֹּה. ציפור ציפור אל השובך שלהּ. ובעוד נרות הבדולח בוהקים, אני נאבקת לסלק ממוחי את מצלמתי הדיגיטלית שאבדה. לא נורא, אני אומרת בליבי, זאת רק מצלמה. אף אחד לא מת. וכסוד מתוק שזָר לא יבינו, ממלמלת: כפרה, כפרה.
אגדתא 4 - סיפורי הגמר:
לתת גדולה ליוצר בראשית
על שפתו של לוע הר געש ניצב גבר חסון. שערו הלבן מתבדר ברוח. פניו צרובי שמש, חרושי קמטים. זקן החבורה. סביבו קומץ צעירים, מהופנטים אל אגם הלבה הרוטט בתחתית. בועות ענק מבעבעות, מתפקעות כמורסות, מקיאות אש דמית כברזל מותָךְ. הווּלקאנולוג הקשיש מוביל את תלמידיו על הקו הדק שבין חידלון לפרץ חיים אוריגיאסטי. אל תדרכו על הסדקים, חוזר ומזהיר כאָב דואג, לא לנשום את האדים. על פי המכתש, על גלי לבה קרושה, הם צועדים. יחד, ואיש-איש לנפשו. בכל רגע עלולה האדמה להתבקע תחת רגליהם, אך הקסם מקהה את חוד הסכנה. חמישה בני אדם, כחמש אצבעות חשופות, שָׂשׂים למשש עד קצה היכולת את אדי הנשגב. על סף אי-היותם מוסיפים והולכים, צלליות על שיני הרכס. החושך מגביר את רשפי האודם. בחזם מתלבֶּה הצמא. הלילה כבר ירד, האפלה מתעבה, אך אישוניהם בורקים כחלונות בזריחה; בחרדת קודש הם אורבים למראות ולקולות. אני עוקבת אחריהם על מרקע הטלויזיה.
ועיניתם את נפשותיכם
ערב יום כיפור. כמו על פי השגחה מגבוה, משודר סרט תיעודי על אנורקסיוֹת. נערות שהצום עבורן הוא דרך חיים. בריות שבריריות. צעדיהן מרחפים על שפת האין. טיפת מים, פירור לחם, ריח בשר צלוי, מְסכנים את שלמותן הבתולית. קדמו להן על המרקע חסוני הגוף, חוקרי הוולקאנים. נפשם לא תמצא מנוח עד אם טיפסו על אחרון הלועות היורקים מוות. פנים רבות לרעב. יש הרעבים אל המֵעבר, ויש שפיהם נמלא נחלי ריר לשמע המילה עוגה. אני מניחה לתאבוני האדיר לפעור בי חור. לחרחר מלחמה בין הנהנתן הכרוני לסגפן בכוח. בין היהודי הטוטאלי (אם יש חיה כזו) להדהודו הפוסט-מודרני. יום הצום הלאומי מספק לי כר נרחב לקרב פנים אל פנים. בין העולים לפסגות הרי הגעש, וליורדות-יורדות במשקל, אני איפשהו באמצע. יושבת על ספסל הבינוניים, הוגה חליפות ביורשֵי גן עדן ובדרֵי גיהנום.
בשלום אשכבה ואישן
על בטן חצי מלאה, אני שוכבת לישון. מחר אפקח את עינַי אל יום כיפור תוצרת חו"ל. מכוניות צופרות, אנשים ממהרים, שוּק שוקק תחת עצי הערמון. באותה שעה קודחת, יחושו אחדים מבני עמי, מחופשׂים לבני המקום, אל מקדש המעט, היכל המיעוט. עד שידרכו על אסקופת בית הכנסת, יהדותם לא תצא מן השק. אך יש שאינם טרודים מ'מה יאמרו הגויים', ומכריזים על סחורתם בגלוי. פיאות, ציציות, מגבעת שחורה. אלו ואלו יהודים חיים. המתביישים והגאים. אלו ואלו טורפים בי את הקלפים. תוך וקליפה, מסיכות וקילופים. מי-אני-מה-אני. לפעמים בא לי לצעוק להם: מֶסְיֶה-דַאם, המשיח כבר הגיע, די להתמהמה. יש לנו ב - י - ת. אמנם עם מריבות שכנים, צרחות, מלחמות. אבל ש - ק - ט, איזה שקט נפלא ביום הכיפורים.
תן פחדך
בלילה נקלענו בתי ואני למדינת אויב. המוות ריחף מעלינו. לשם הסוואה דיברתי צרפתית. בתי התעקשה לדבר עברית. באיזו רשות היא מסכנת את שלומנו? מוזר. דווקא היא שהשתקעה בנכר, דבֵקה בשפת אבותינו, ואילו אני, היוצאת מהארץ רק לטבילת רענון, נצמדת לשפה זרה. האם זה ביטוי למשאלתי הכמוסה להשתחרר מסבך השורשים, להפליג אל מרחב צח מהיסטוריה. לך מעצמךָ. רֵד מעצמך. נתק את השלשלת. אִמְךָ, אביךָ. אוהביךָ. שוביךָ. היה שמשון בחלומך, ופְּלישתי בצאתך. אם אינךָ יכול לאחרים, הצטרף אליהם. זנק אל בין שיניהם. הפוך לעצם מעצמם.
פלפולי שחרית
שחר יום כיפור. מבעד לווילון מסתננת קרן שמש חיוורת. חודש ספטמבר למניינם. בהרי ירושלים פורחים החצבים, או שמא כבר קמלים בין קוצי הקיץ שגם החורף העז ביותר אינו מצליח להדוף. הרקפת, הנרקיס, צומחים אצלנו תמיד בין החוחים. זו תמצית קיומו של עם ישראל, ואולי של כל אדם. אך הבוקר, למען האמת, איני מוטרדת מענייני בוטניקה. אני מתלבטת אם להגיע היום להיכל הפסטיבל. מי אני, מה אני? דור עשרים למגורשי קסטיליה, נצר לשושלת רבנים מגליציה, נכדה לשרופים באושוויץ. עד מתי אסחוב את האודים העשנים? ההדים הישָנים נצחיים בי כמו הקוצים. שתִי העבר. ערב ההווה.אם תזכרי ותשמרי את ששמרו אבותייך, תבורכי, ומעיין יצירתך לא יכלה. אם לא, תדבק לשונך לחיכך. בקיצור, תלכי לעזאזל. החטא ועונשו. מידה כנגד מידה. פי האוסר מתקוטט עם פי המתיר. אם לא קיבלתי עול מלכות שמים עד אתמול, אתחיל כעת? מה השכר מה ההפסד בסחר-מכר המסחרר הזה. קומי צאי. או אשרי יושבֵי. קומי. שבי. מי ישגיח בכלל בנוכחותי, בהיעדרי. כוס קפה וקרואסון משיבים את עשתונותַי. קומי לבשי את חולצת החג, ובואי אל היריד. צאי לדרך בשבת השבתון שחל בשבת כמו לשלֵש את הקדושה. לכי לך שושנת יעקב להדס בין הגויים.
שלא עשני כגויי הארצות
צהריים. עין השמים כפתיל התכלת. שמש הסתיו מזרזפת זהב. אנשים רצים. מכוניות טסות. אני צועדת במחילות המטרו המחניקות. חולצתי צחורה, ובתוכי כתמי כתמים. אתה בחרתנו. מכל הבגדים בארון בחרתי בחולצה חדשה ולבנה. אות ברית ביני לבין מי? קורטוב של שקט בענני הסערה. מפגש המטענים, מדורת ספק מול גץ אמונה. תני להיסטוריה את אשר להיסטוריה, ואת עצמך לעצמך. מיהו עצמי לעזאזל? להט חרב הופכת מצד לצד. מגרשת מן העדנה שבטרם זהוּת. מסביב הומה החולין, אך נפשי שָׁחָה אל חג סודי. חולצתי הולכת לפני כדגל לבן. כניעה? כֵּן. כֵּן. יהי חלקי עִם עַמִּי. חלקי, לא כולי. אל תהא לָבָן בין שחורים, ולא שבע בין רעבים. הֱיֶה יהודי נסתר, גאה וחצוי למהדרין. פס אור מדגדג אותי בפנים. שמץ ממנו מתגנב, כמו מהבהב, על פנַי. מלאכית בשמי פריס, יהודייה שנפלה אל חיק העמים. האם אזוהה על ידי אחד משלנו? עיני תרות אחר בגדֵי לָבן. את אֶחַי אנוכי מבקשת. בתיקי בקבוק מים וחטיפים למקרה של סף עילפון. לא שהתעלפתי פעם, רק חוששת. המחשבה לבדה גורמת לי סחרחורת. במיוחד עכשיו, שמצפוני מסוכסך. קצת "עַם לבדד ישכון", וקצת "גוי ככל הגויים". מנסה להתנחם בסנט אקזופרי. הדברים החשובים נסתרים מן העין. מתאים לסיפור חסידי.
יהודי חצוי, שלֵם לא פחות מלֵב שבור. בכל לבבי, כלומר בשני יצרַי, אני עומדת בשער היריד הפתוח ברוח החירות, האחווה והשוויון. באולם הענק מסתובבים צרפתים עתיקים וחדשים, טהורים ומעורבבים. והנה עולה לקראתי בֶּלָה-קלרה, מקסיקנית בת-דת-משה. פוערת שפתיים אדומות ואומרת בגאווה: אני צמה, ואת? לא, ממלמל פי בקול זעיר, נכלם. בעלי הראשון היה גוי, מוסיפה בלה-קלרה להתוודות, השני קירב אותי ליהדות. יופי, אני קוראת, והפעם בלב שלם. מה פשר השמחה הקופצת עלי, והצמרמורת השוטפת אותי כל אימת שכבשׂה אבודה שָׁבָה אל הָעדר? מגנט קולקטיבי דוחה, אך גם מושך בחבלי קסם. "מְ-זָ-רֶה יש-ר-אל יקבצנו..." כוחה הבלתי נדלה של התקווה. נקמה מתוקה בכל מי שרצה לחסלנו. זה אולי פתרון החידה. נצחון החיים על המוות. זה מה שמֵצית בי התרגשות. אתה בחרתנו, משמע, נבחרנו לבחור בחיים. לכן אני גם כבשה נידחת וגם רועֶה חרֵד. נעה בין קירבה לריחוק, שחלילה לא אבלע, לא בְּלוֹעָם, ולא בְּלוֹעֵנוּ. משהו חייב להישאר בחוץ.
היודע יצר כל יצורים
לאורכו ולרוחבו של האולם פרושים דוכנים, ועליהם ספרים. פה ושם אני מדפדפת. דרך פסוקי הזולת עושה חשבון נפש. מעשה נאה ליום שכזה, כמעט כמו שריקת הכפרי. מידי שנה עמוד האש הפרטי שלי מזגזג. איך לומר לא לחוּקַת השבט, בלי להרגיש אשם. מלאך בעל אלפי עיניים שולח אלי קרני מוות. ממה אני יראה? עם מי בעצם אני מתדיינת? עם שומר המצוות שמעולם לא הייתי? קרוב רחוק. צלילים וצללים. גֶנים וניגונים. דפים ישנים נושנים, ששתיקתם נאנחת. שִׁלְפִי אותנו מן הכוכים השחורים. בַּחֲרִי בנו. הוציאי את היהודי הפוחד מן הארון. באוויר הפתוח יחזור הצבע לפניו. הוא ילך, עטוף בזכר ההשפלות, ולא יתבייש. הוא יהיה הוא. כמו המשוררת שפגשתי. אקרא לה זוֹאֶה. אהבתה לנשים מוצהרת כקריאת הגבר. יושבת על הבמה במעין סרבל חום של פועל, הרמקול אחוז בידה כפחית קוקה-קולה. מגושמת איברים, אך שירתהּ - תבשיל אנין של שף צרפתי. סיפרה שענף אמהּ, באסקי. אביה, חוטר מגזע יהודה. מה נשאר בה מִנצח ישראל? אני דור שלישי לאתיאיסטים אנרכיסטים, היא מדגישה, אך שיריה (כפי שהספקתי להציץ), זרועים פתותי קבלה, מתובלים בקמצוץ מזוהַר "הזוהַר". ההאצלה מאצילה, והאצילות מחייבת.
"שבירת הכלים" היא מצרך נפוץ באינטלגנציה המקומית. בכפר הגלובלי, ספק אם יש לי יתרון. אני מחמיאה לזואה על השירים. איני היחידה שנשביתי בקסם מילותיה. תבואו לשתות? מציעה לקהל חסידיה הטרי. בבית הקפה היא משילה קליפות. כנקודות חן כמוסות מגלה צלקות. גואלת ניצוצות מחייה. בת זוגהּ החולה שהתאבדה, סטריפטיז בָּזָק. אך מה היא מכסָה? רמזים אולי אמצא בשיריה, במרווחים הלבנים השותקים כחולצתי. יום הגילוי, יום הכיסוי. חם ודחוס. עשן הסיגריות לא מתכלה. הזגוגית עכורה, ולי מתחשק פתאום כמו אוויר הרים צלול, יום כיפור כדת וכדין.
בדרך ליריד צדה עיני מחלון האוטובוס חצר בית כנסת הומה מתפללים. רשמתי חיש את הרחוב והמספר, שאולי מאוחר יותר ארצה לגשת לשם. הפותח במעשה מגונה, ראוי שיסיים באקט משובח. הרעיון הולך ומלהיב אותי. טעם של הרפתקה, משב של דרור. דבר והיפוכו. רגל בפנים רגל בחוץ. מה שפתוח בטוח.
כי לא יטוש אדוני עמו
הדוכנים מתקפלים, הספרים נתחבים לתיקים, והמשוררים מתכווצים שוב לתוך עצמם. ביציאה מהיכל העירייה, על רקע האור המתעמעם, חולצתי הלבנה זורחת כפליים. תיקי ריק משתייה וחטיפים. חיסלתי הכל. אך בטני מקרקרת ופי ניחר כאילו צמתי מאתמול. בפינת הרחוב מגיחים מולי יהודים שנראים יהודים. האם הם הולכים לבית-כנסת, או שמא חוזרים? אני נבהלת, כאילו נזכרתי בקרוב משפחה נזקק שנטשתי. מה יהיה אם מאוחר מדי? אם החמצתי את תפילת נעילה? אני עולה לאוטובוס, ובכיסי, מקופלת כקמע, הכתובת שרשמתי בכיוון הלוך. אפי דבוק לשימשה שחלילה לא אפספס את המקום. יכלתי לשאול את הנהג איפה בית הכנסת, אבל אני מוותרת. למה להזדהות. ויורדת באחת התחנות כצרפתייה מן היישוב. עורי הבהיר ועיניי הכחולות הם מסיכה לא רעה. אך צעדיי הקרבים לבניין שמגן-דויד מתנוסס עליו, מסגירים אותי. אפשר עוד לסגת, אולם רגלַיי מאיצות ככנפי פרפר אל השלהבת.בחזי מפעפעת שמחה משונה. אני חומקת לתוך החצר ההומה מפה לפה. השער נסגר. איני מביטה לאחור, יהיה אשר יהיה. בקושי מפלסת לי שביל אל הכניסה. הדוחק הולך וגדל, והחום בלתי נסבל. הבל כבד של זיעה ממלא את החלל. אם תפרוץ שריפה כולנו נעלה באש. מי הכריח אותי להגיע הנה? לא איש אחד. אולי מליונים. גופים מדיפי חמצמצות מתחככים בגופי. אני משתדלת לקבל את הריח הלא נעים באהבה, או למצער בהבנה. אלא שמשהו בי מוסיף להתקומם. מילא הצפיפות, מילא הסירחון. אבל איפה השקט? קצת שקט ואווירת קדושה. בושה. זה עתה הגעתי, וכבר יש לי תלונות. מידי פעם נשמע ברמה שששש. שעת הש"ין שלפני תקיעת השופר. גברים, נשים וילדים צובאים על פתח אולם התפילה. מיהרתי לתפוס (באיזו זכות?) נקודת תצפית אידיאלית - קו ישר אל ארון הקודש - ארון מפואר מעץ מגולף שכמותו לא ראיתי מימיי. דלתותיו פרושות לרווחה, ובתוכו ספרי התורה, עטופי קטיפה ועדויי רימונים, ככלות וחתנים בחופתם. ובאור הנברשות רוחש וגועש ים של ראשים. ולפתע לוחש. שששש. ברכת כהנים. קול והד. וִיחֻנֶךָּ. ויחֻנֶ-ךָּ. ויָשֵׂם. ויָשֵׂ-הֵם. אסור להציץ, אך אני מציצה. קצת בת השבט וקצת אנתרופולוגית. מי אני? מי הם? יהודים מצפון-אפריקה. זה ברור. לפי המבטא. אני כנראה הישראלית היחידה. יחידה ומיוחדת. ולא משום חולצתי הלבנה, כי הלובן פה הוא מצוות אנשים מלומדה. אלא משום מחשופי הנדיב המוצנע קלות בתכשיט.
גבר מרשים כבן חמישים ניצב לידי. מידי פעם נושא אלי מבט. דקה לפני תקיעת השופר, הוא מחייך אל אישה זרה. יהודי של יום כיפור, כמוני. אני משיבה לו חיוך. אנשים אחים אנחנו. אשתו מופיעה עם שני בניו. כעת אנו חמישה. כחמש אצבעות כף יד. צמודים זה לזו בלית מרחב. וכשבעל התוקע מוכן, כהרף עין מתעטף הקהל בטליתות. משפחה משפחה תחת אוהלה. גם הגבר לידי נוהג כך. פורש טליתו על אשתו וילדיו. ופתאום מסמן, היכנסי גם את. ודואג שאכוסה היטב. קרוב אליו. וטוב לי בצל כנפיו, עם אשת חיקו וצאצאיו, כנווד עייף שמצא קורת גג. וכשקול השופר בוקע כגעיית פר קדמון, שערותי סומרות. צמרמורת אוחזת בי עם כל תרועה ושברים. עם כל אמֵן ואמֵן. מזל שנסעתי באוטובוס. מזל שישבתי ליד החלון. אחרת לא הייתי מגיעה הלום. אל ההֶלֶם, אל הלמות הלֵב הנרגש. וכשננעל היום, ומתקפלות הטליתות, חוזרת ההמולה כשהיתה. דרך השער הצר זורמים המתפללים החוצה. ואף שטעמתי בִּפנים טעם של חירות, אני כיוצאת מבית עבדים.
החושך כבר ירד, ואוויר הערב כמו משיב לי בבת אחת חלק מעצמי שאבד. במטרו יושבים מולי זוג הורים וילדיהם. אי אפשר לטעות. כיפות, נעלי התעמלות, עוגיות לשבירת הצום. אני מסתכלת בהם כמבקר בגן-חיות, כאילו לא שתיתי לפני רגע מאותו מקור. כאילו לא טבלתי בזיעת היחד. כאילו לא לבשתי הבוקר, בדרכי אל היריד, את חולצתי הלבנה.
פורסם לראשונה 24.10.11, 15:54