מאת נועה עמיאל
לאימי ז"ל
א.
בְּסוֹף יָמֶיהָ
הָיְתָה אִמָּא מְחַשֶּבֶת תְּנוּעוֹתֶיהָ
כְּאוֹתוֹ הֵלֵךְ
בַּמִדְבָּר שֶבְּיָדוֹ נוֹתְרָה עַד סוֹף הַמַּסָּע
רַק מֵימִיָה אַחַת.
ב.
"בִּתִֹי, אֶמֶש הִשְכַּבְתְּ אוֹתִי לִיש ֹן" אָמְרָה סָפֶק בִּמְרִירוּת
סָפֵק בְּגַאֲוָה.
וַאֲנִי נִזְכַּרְתִּי בְּשִיר עֶרֶש שֶנָהֲגָה לָשִיר לִי
בְּקוֹלָה הַצָּלוּל.
אַחַר-כָּך הִתְעַקְּשָה לָגֶשֶת לַחַלּוֹן לְבָדָה.
בְּאוֹתוֹ יוֹם
נָתְנָה לָנוּ הוֹרָאוֹת אַחֲרוֹנוֹת.
שְעוֹ¬נֵך, שֶעָמַד מִלֶּכֶת לִכְבוֹדֵךְ
שִמְלָתֵךְ הָרֵיקָה, הַמְּיַבֶּבֶת מָרָה
נִיחוֹחַ מַסְרְקֵךְ
אוֹסֶפֶת הַכּ ֹל לְחֵיקִי, עוֹזֶבֶת לְאִטִּי.
אֵינִי מַפְנָה מַבָּטִי.
כָּתֵף מִתְגַּעְגַּעַת יוֹדַעַת :
חֻמֵּך אָבַד לָעַד.
נועה עמיאל, נולדה ב-1943. בוגרת הפקולטה למדעי הרוח בירושלים. מתגוררת בהרצליה וכותבת שנים אחדות.