רוכבים בשביל הילדים

בשבוע הבא יוצאו כ-700 איש למסע "גלגלי אהבה" - רכיבה בת 5 ימים ברחבי הארץ. המסע המפרך של 500 ק"מ מיועד למטרה אחת ויחידה: גיוס תרומות למען ילדי אלי"ן. רוכב ותיק מספר על חוויות הרכיבה "בגוף ראשון"

עלי קשדן פורסם: 03.11.11, 13:46

מאד מקובל ומגניב היום לדבר על "מעורבות חברתית" ולהיות "חברתי". דפני לוחצת, שמולי נרתע, מנואל ממליץ, ציפי יושבת על הגדר, ביבי נעתר חלקית. והעולם, פחות או יותר, כמנהגו נוהג.

 

שוכחים לפעמים שמעורבות חברתית לא נולדה היום, ואף לא אתמול. קיים מספר לא מועט של יוזמות מדהימות במדינה שלנו המאפשרות, למי שרוצה ומוכן, להיות מעורב חברתית. רק צריך לרצות.

 

מסע "גלגלי אהבה" למען ילדי המרכז השיקומי אלי"ן בירושלים היא דוגמה מובהקת לכך. אלי"ן הוא מרכז לשיקום ילדים ונוער היחיד בארץ ומהמוביל בעולם. מטופלים בו דרך קבע ילדים לאחר פציעות קשות, פיגועים, תאונות דרכים, ילדים עם מחלות קשות הבאים כדי להשתקם ולחזור חזרה לחיים בקהילה.

  

למרות הפעילות החשובה, בית החולים נזקק לגיוס תרומות כדי לתת לילדים אלה את הטיפול המקצועי ביותר ברמה ובאיכות שרק אלי"ן יכולים. לצורך זה התגייסנו אני וחברי למטרה, אנו מחליפים את האוהלים וההפגנות בפעילות בשטח מכל הלב.

 

בשבוע הבא – בפעם ה-12! – יוצאים כ-700 איש למסע "גלגלי אהבה" - רכיבה בת 5 ימים ברחבי הארץ. המסע המפרך של 500 ק"מ מיועד למטרה אחת ויחידה: גיוס תרומות למען ילדי אלי"ן. כל אחד מאיתנו מתחייב לגייס לפחות $2,500 מקרובים וידידים, כשבפועל, הגיוס הממוצע לרוכב הוא פי שניים מהסכום, וסך כל התרומות מגיע למעל 2 מיליון דולר כל שנה!

צילום: חגי שמואלי- גלגלי אהבה
מה מניע אותנו? הילדים (צילום: חגי שמואלי- גלגלי אהבה)

 

עם השנים השמועה עברה והמסע גדל וגדל עד שהיום משתתפים במסע כ- 700 רוכבים מ- 12 מדינות. רוב רובם של הרוכבים הם נשים וגברים עובדים ובעלי משפחות. חלק גדול, אפילו הארי, מהם מגיע במיוחד מארה"ב, קנדה, דרום אמריקה, דרום אפריקה ואף אוסטרליה. ועם זאת, איכשהו, מנהלי חברות, עורכי דין, רופאים בכירים, מנהלי קרנות הון סיכון, אנשי רוח ומדע מוכנים – ורוצים– להתנתק כמעט טוטאלית מהמשפחות ומהעבודה

ולהשקיע ממרצם ומזמנם למען מטרה חברתית נעלה, להוציא לא מעט כסף מכיסם הפרטי, ול"שנורר" מקרובים וחברים.

 

למה? מה מניע אותנו? מה הוא סוד ההצלחה או הקסם של אלי"ן? התשובה היא פשוטה מאוד: הילדים של בית החולים אלי"ן; בז'רגון של הרוכבים, פשוט "הילדים".

 

אין חוויה יותר מרגשת, יותר מדהימה ויותר מספקת מאשר לגמוע מאות על גבי מאות קילומטרים – לפעמים בקור ברוח ובגשם, ולפעמים בחום ובשרב, לעלות את העלייה התלולה לירושלים יחד עם 700 מאות רוכבים נוספים, להיכנס לאלי"ן, לפגוש את הילדים שלמענם התאמצנו, ולהיווכח למבטי ההכרה וההוקרה שלהם.

 

בשבת שלאחר המסע האחרון ( ה-12 בו זכיתי להשתתף) ישבתי בביתי וההתרגשות והמחשבות הציפו אותי. חשתי על היותי בר מזל, על יכולתי לרכוב מאות ק"מ ולרשום לעצמי הישג אישי נאה. אבל במחשבה שניה המאמץ שלי בכל החמישה ימים אינו דומה ליום אחד בשיקום בו ילד מתעקש להתחיל ללכת בהרבה נחישות.