יחזקאל נפשי: "סומק לחייך, לא הצחוק"

"הדברים הפשוטים עולים עתה בדעתי/ לא יפי שער הזהב, לא כפות רגלייך הדקיקות". שירים מאת יחזקאל נפשי

ויה דולורוזה. סוף המאה השמונה-עשרה

"הַדֶּרֶךְ הַיְּשִׁירָה בְּיוֹתֵר מֵעוֹלָמֵנוּ הַגַּשְׁמִי לִדְבֵקוֹת

בָּאֵל, הִיא דֶּרֶךְ נְגִינָה וְזִמְּרָה.

גַּם אִם אֵינְךָ שָׁר הֵיטֵב, פְּצַח בְּשִּׁיר,

שִׁיר לְעַצְמְךָ כְּשֶׁאַתָּה לְבַד בְּבֵיתְךָ, הָעִקָּר שֶׁתָּשִׁיר".

 

דְּבָרִים אֵלֶּה קָרָאתִי לֵיל אֶמֶשׁ בֵּסֵּפֶר "שִׂיחוֹת הַרַ"ן" רע"ג, לֵרַבִּי נָתָן.

וַאֲנִי מוֹסִיף עַתָּה בְּלִבִּי: אֱלֹהִים, אָנָּא הָעֲנָק אַף לִי אֶת הַקְּדוֹשָׁה וְהַלַּהַט,

אֶת אוֹתָהּ מְסִירוֹת נֶפֶשׁ וְטָהֳרָה, זְרִימָה שֶׁכָּזוֹ, בְּבוֹאִי לְבַטֵּא עַצְמִי אֶל מוּל הָאֵל.

בְּיוֹשְׁבֵי לִכְתֹּב עַתָּה אֶת שִׁירַי; אוֹ בִּכְלָל, לְהַעֲלוֹת מִלִּים אֲחָדוֹת בִּדְפוּס.

 

הרהורים אחדים לקראת חצות

הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים עוֹלִים עַתָּה בְּדַעְתִּי.

לֹא יְפִי שְׂעַר הַזָּהָב, לֹא כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הַדְּקִיקוֹת,

סֹמֶק לְחָיַיִךְ, לֹא הַצְּחוֹק.

אֲנִי חוֹשֵׁב עַתָּה, מְהַרְהֵר. לְמַעֲשֶׂה אֶרְשֹׁם כָּאן כִּי

אֵינֶנִּי יָכוֹל שֶׁלֹּא לַחְשׁוֹב עַל הַצַּלֶּקֶת הַקְּטַנָּה שֶׁבְּמֶרְכַּז בִּטְנֵךְ.

חֲתָךְ נוֹרָאִי שֶׁאֵרַע לָךְ בִּהְיוֹתֵךְ יַלְדָּה קְטַנָּה, אוֹ כָּךְ לְפָחוֹת שַׂחְתְּ לִי בֶּעָבָר.

הַפְּגָמִים הַלָּלוּ, הַנְּגָעִים הַקְּטַנִּים שֶׁל הַגּוּף הֶעָיֵף.

הֵיכָן שֶׁהוּא אֲנִי מַנִּיחַ כִּי בְּכָךְ מִתְבַּטֵּא יָפְיוֹ שֶׁל הָאָדָם. בִּפְגָמָיו הַמְרֻבִּים, בִּנְגָעָיו,

בְּאִי-יְכָלְתּוֹ הַמְשַׁוַּעַת לִהְיוֹת שָׁלֵם.

בַּאֲשֶׁר לְהִרְהוּרִים אֲחֵרִים:

אֵין אָמָּן יוֹצֵא אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בְּיוֹם שַׁבַּתּוֹ, בְּנַחֲלָתוֹ, בִּהְיוֹתוֹ מְפֻיָּס.

אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי אֵצֵא אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה.

 

פזמון קצר על הצער ההולך וגובר

עַל דּוּגִית שֶׁל צַעַר אַתָּה מַפְלִיג

בְּיָּם שֶׁל פַּחַד

וּבוֹכֶה עַל נִשְׁמָתְךָ הַמְּשֻׁגַּעַת.

 

אֵיךְ פָּחַדְתָּ, כַּאֲשֶׁר אָמְרָה כִּי יֶלֶד

בְּבִטְנָהּ, וְעַל כִּי בְּדַעְתָּהּ לְהָמִיתוֹ.

 

אֵיךְ בָּכִיתָ בִּשְׁעַת לַיְלָה.

הַלְּבָנָה בְּמִלּוּאָהּ, וְאַתָּה עֵירֹם בְּחַדְרְךָ,

רוֹעֵד מִזַּעַם, מֵאֵימָה, לֹא יוֹדֵעַ אֶת נַפְשְׁךָ.

 

דּוּגִית שֶׁל צַעַר, נִשְׁמָתְךָ הַמְּשֻׁגַּעַת, הָאֶבְיוֹנָה,

וְאַתָּה מַפְלִיג מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נוֹתָר דָּבָר וְעֵינֶיךָ נִבְלָעוֹת בַּחֲשֵׁכָה,

בָּאֹפֶל.

 

שַׂעֲרוֹתֶיהָ הַזָּהָב בַּמַּסְרֵק, פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל,

נִיחוֹחוֹת הַיָּסְמִין, רְחוֹב הוֹמֶה אָדָם מִנֶּגֶד.

 

הִנֵּה הִרְחַקְתִּי לֶכֶת אַתָּה לוֹחֵשׁ לְעַצְמְךָ בַּחֶדֶר.

רְאֶה אַתָּה אוֹמֵר, חֶרֶף כָּל הַזְּמַן אֲשֶׁר חָלַף, כָּל אֲשֶׁר הָיָה,

עֲדַיִן אֵינְךָ יוֹדֵעַ מְאוּם,

אֵינְךָ יוֹדֵעַ דָּבָר.

 

 

יחזקאל נפשי הוא משורר ומתרגם משירה אנגלית והודית לעברית. זוכה פרס "אייזנברג" ועורך ראשי לתערוכות "שיח-משוררים". בעל פינה להקראת שירה מידיי יום שני, ברדיו "קול הקמפוס" 106 fm. רומן ראשון פרי עטו יראה אור בקרוב בהוצאת "אגם".