הוויכוח הגרעיני

הדיון הישראלי בשאלה האם צריך לתקוף את מתקני הגרעין האיראנים הגיע עד לוושינגטון

 

וושינגטון הרשמית הבטיחה "דיפלומטיה קשוחה" כלפי איראן לאחר שבמשך כמעט שבוע השיח המרכזי בישראל סבב נושא אחד בלבד: האם על ישראל להפציץ את מתקני הגרעין של איראן כדי למנוע ממנה את היכולת לייצר נשק גרעיני. במשך כמה ימים בהם בער הדיון בכלי התקשורת הישראלית וסחף אחריו גם כלי תקשורת ברחבי העולם, התייצבה ויקטוריה נולנד, דוברת משרד החוץ האמריקאי בפני העיתונאים ואמרה כי וושינגטון לא תאפשר מצב בו יהיה לאיראן נשק גרעיני. היא אישרה פעם נוספת כי ארצות הברית מחויבת לביטחון ישראל ובאותה נשימה אמרה כי לארצות הברית אין עניין בפעולה צבאית נגד איראן וכי היא תעדיף מדיניות של דיפלומטיה קשוחה של ארצות המערב כלפי טהראן. המשמעות: ארצות הברית תנסה להעביר סנקציות מחמירות יותר כלפי איראן, אם כי הסנקציות שהופעלו עד כה, שהיו בהחלט חריפות, לא הצליחו לבלום את פיתוח הגרעין האיראני.

 

 

מה הצית את הוויכוח בישראל על הצורך לתקוף את איראן? קשה להצביע על סיבה אחת. יש כאלה הטוענים כי דווקא גורמים בתוך הממשלה המתנגדים להפצצת איראן עוררו את הנושא כדי לגייס דעת קהל נגד מעשה, שנחשב בעיניהם לבלתי אחראי. המתנגדים לפעולה הצבאית נגד איראן מצויידים בשלל של נתונים. ראשית, הם טוענים כי הפצצה אווירית של מתקני הגרעין האיראנים לא תהיה אפקטיבית. בניגוד לעיראק, שבזמנו ריכזה את הפעילות הגרעינית בכור אחד בלבד באוסירק, אותו אפשר היה להפציץ בפעולה אחת מוצלחת, הרי שהאיראנים, למודי ניסיון העבר, בנו את מתקני הגרעין שלהם בתפזורת. על פי דיווחים של המודיעין האמריקאים, לפחות 300 מתקנים משולבים בתוכנית הגרעין האיראנית, חלקם חפורים עמוק בבטן האדמה. הפצצתם היא מבצע מסובך; גם אם חלק מהמבנים יושמד הרי שתוכנית הגרעין אולי תתעכב אבל בהחלט לא תיעלם. האיראנים בנו את המתקנים בצורה כזו שלכל מתקן פעיל יש מספר מתקני גיבוי. הרס כל המתקנים איננו אפשרי, לפחות לא במבצע המוגבל להפצצה אווירית בלבד, ואיש בישראל לא מדבר על שיגור כוחות קרקע לאיראן. יותר מכך, אם הפצצת המתקנים לא תתלווה בהפלת שילטון האייטולות באיראן, הרי שבמוקדם או במאוחר יצליחו האיראנים לשקם את ההריסות והמבצע אולי יצליח לדחות את האיום, אבל לא להרחיקו סופית. מומחים צבאיים טוענים כי גם מבצע אווירי מוגבל איננו פשוט כל כך, ובכל מקרה לא ניתן יהיה לעשותו בלי אור ירוק של האמריקאים.

 

אולם גם אם האור הירוק יתקבל, וגם אם ניתן יהיה לתקוף מטרות איכותיות תוך גרימת נזק משמעותי לתוכנית הגרעין האיראנית, הרי שהכרחי יהיה להתכונן לתגובה האיראנית, שצפויה להיות חריפה ביותר, כך על פי ההערכות הישראליות והאמריקאיות כאחד. לא ברור מה יעשו האיראנים מיד לאחר תקיפה: האם ישגרו טילים לעבר ערי ישראל? האם יתקפו מטרות אמריקאיות במפרץ הפרסי? בסיסים צבאיים הממוקמים במדינות שכנות, או יעדיפו לתקוף מדינות שכנות המארחות את הצבא האמריקאי. בנוסף לכל, על פי כל ההערכות, ינסו האיראנים להפעיל את החיזבאללה בצפון ואת החמאס בדרום כדי לנקום בישראל כך שהכאוס שישרור בישראל כתוצאה משיגור טילים על ערי הצפון על ידי החיזבאללה, שיגור גרדים מהדרום על ערי הדרום והפצצות של האיראנים עצמם יביאו למצב שלא יהיה פשוט להתמודד איתו.

 

בעיני קובעי המדיניות בארצות הברית, כמו גם בעיני מומחים צבאיים ברחבי העולם, יהיה זה בבחינת מעשה טירוף לצאת למבצע צבאי נגד איראן. החלופה בעיניהם היא הפלת השלטון האיראני על ידי כוחות אופוזיציה איראנים, אלא שמהלך כזה לא נתון לשליטה של כוחות חיצוניים וארצות הברית, גם אם מאוד תרצה, לא תוכל לבצע הפיכה באיראן.

 

אלה בישראל התומכים בפעולה צבאית טוענים כי איראן מהווה איום קיומי על ישראל ועל כן, באין ברירה אחרת, יש צורך לתקוף אותה עכשיו, גם אם התוצאה לא תהיה השמדת התוכנית הגרעינית האיראנית אלא רק דחייתה.

 

דו"ח הסוכנות לאנרגיה גרעינית של האו"ם, העומד להתפרסם בקרוב, ככל הנראה יצביע על עדויות המורות כי לאיראן תהיה יכולת להרכיב נשק גרעיני בעוד חודשים ספורים ולא בשנת 2015, כפי שצפו והעריכו עד כה גופי מודיעין אמריקאים וישראלים. המסקנה: עד כה הסנקציות לא הצליחו לשתק את היכולת האיראנית. דבר אחד ברור: הוויכוח בישראל בעד או נגד פעולה צבאית הוא ויכוח לגיטימי וטוב שהציבור נחשף אליו. לדעת הקהל יש משמעות, ואזרחי ישראל, כמו אזרחי העולם, צריכים לדעת מה האפשרויות והסיכונים וכי יש תוכניות הגובלות בטירוף מבחינת התוצאות ואחרות שהן מעבר לדמיון. בשורה התחתונה, טוב שנפתח השיח הציבורי בנושא.

 

 

בוושינגטון הרשמית התקשו להבין את המהומה התקשורתית בישראל ולמה פרצה דווקא עכשיו. תחילה ניסו לשייך זאת למחלוקות הפוליטיות הפנימיות בישראל, אבל לאחר מכן הבינו כי לא מדובר כאן במניפולציה פוליטית אלא בוויכוח אמיתי המתקיים בין המחנות השונים בקרב השילטון בישראל.

 

לא ברור מה עמדתו המדויקת של הנשיא אובאמה ביחס לפעולה צבאית באיראן. עד כה הוא נהג לומר כי כל האופציות מונחות על השולחן, כלומר גם האופציה הצבאית. עם זאת, קשה להעלות על הדעת כי יאפשר מתקפה שכזאת, על כל ההשלכות שלה, דווקא בשנת בחירות כאשר הוא מתמודד על קדנציה שניה כנשיא שהחזיר את הצבא האמריקאי מעיראק.

 

הנשיא אובאמה, שקיבל את פרס נובל לשלום כמקדמה על הבטחתו להשכין שלום בעולם, לא ירצה להצטייר כמי שנתן יד לתקיפת איראן. מצד שני הוא לא ירצה להיכנס להיסטוריה כמי שבמשמרת שלו הפכה איראן למעצמה גרעינית המובלת על ידי הנהגה קיצונית מטורפת. למרות ששלטון העריצות של אסד בסוריה אחראי להריגתם של מאות אם לא אלפי אזרחים בסוריה בחודשים האחרונים, אובאמה לא ממהר לתקוף בסוריה, וגם להתקפות הצבאיות על לוב, שהביאו להפלתו של קדאפי, הצטרפה ארצות הברית רק כחלק מקואליציה בינלאומית.

 

אובאמה לא ימהר לתת אור ירוק לתקיפת איראן וכבר עתה יש קולות בוושינגטון הקוראים להערכות של העולם ליום שאחרי, כלומר התכוננות לסדר עולמי חדש שבו לאיראן יש נשק גרעיני והעולם צריך להיערך מחדש למציאות כזו. עם זאת, בוושינגטון הרשמית יש כאלה המעריכים כי אם ממשלת ישראל בראשות נתניהו תחליט על פעולה צבאית באיראן, קשה מאוד יהיה לעצור אותה. עתה ממתינים בדריכות לראות אם יכנס לזירה גורם "משנה משחק" שישנה את התמונה. כרגע נראה כי כל צד מתבצר בעמדתו: אלה בישראל שרוצים לתקוף משוכנעים כי זו הדרך היחידה. הם מדברים על מצב בו צריך למנוע שואה שניה. גם אלה המתנגדים לתקיפה מבוצרים בעמדתם, הם טוענים כי אפשר להתארגן מול איראן באופן שונה ולא לצאת למלחמה נגדה, מלחמה שעל פי כל התסריטים תהיה הרסנית והרת אסון גם לישראל וגם למזרח התיכון.