כשמתחילים לחפש ישראלים שיעזרו לך למצוא דירה, קורה דבר מוזר מאוד: אתה מגלה שכל מיני אנשים שהכרת בעבר, לא שמעת מהם 20 שנה ולא ידעת מה קרה איתם – כולם חיים בלוס אנג'לס
כל מי שמגיע לכאן במטרה לנסות להשתקע, מכיר את עוצמת הבלגאן הבירוקרטי שצריך להתמודד איתו. אחרי שכבר השגת את הוויזה המיוחלת, מתחילים המרדפים אחרי חשבון בנק ומספר ביטוח לאומי ורישיון נהיגה. ודירה. או, הרפתקת הדירה. לכם שנמצאים פה הרבה זמן, כל זה נראה כמו זיכרון רחוק שבוודאי הדחקתם עמוק לפאתי המוח – אבל עבורנו, החדשים, מדובר בטראומה טרייה מאוד, אירוע שעדיין מתגלגל.
ברגע בו התברר לי סופית כי אני אכן הולכת לנסות ולהגשים את החלום הזה, התחילה אובססיית המגורים. איפה מחפשים? איפה מוצאים? לכמה זמן שוכרים את הדירה הראשונה? באיזה איזור לגור? באיזה איזור לא לגור בשום אופן? לנסות להיות קרוב לישראלים? לברוח כמה שיותר רחוק מישראלים? אכן, שאלות קשות.
השלב הראשון הוא התחקיר הבסיסי. אדון גוגל הוא כמובן ידידו הטוב של המבולבל, אבל הוא לא תחליף לאנשים אמיתיים שחיים כאן שנים ויודעים קצת יותר מאשר לסמן מקום על המפה. אז קודם כל מתחילים לחפש ישראלים ואז קורה דבר מוזר מאוד: אתה מגלה שכל מיני אנשים שהכרת בעבר, לא שמעת מהם 20 שנה ולא ידעת מה קרה איתם – כולם חיים בלוס אנג'לס. ממש כולם. כמו שאפשר לצפות, הם מפוזרים בחלקים שונים של המטרופולין הענק הזה, וכל אחד מהם היה מוכן להישבע בחניה הפרטית שלו שהאזור שהוא גר בו הוא הכי טוב בלוס אנג'לס. כמו תמיד עם ישראלים, אנחנו כמובן מתחלקים לשלוש קבוצות ייעוץ:
1. זה שבא לאמריקה כדי לעשות את המכה, אבל לא יכול לחיות דקה בלי שיהיה לו עם מי לדבר על הפועל תל אביב. השיחה איתו נשמעה בערך ככה:
הוא: "את חייבת לבוא לגור בוואלי. הדירות יותר זולות ותמיד יהיה לך עם מי לדבר עברית".
אני: "אבל אם לומר את האמת, אחת הסיבות בגללן אני עוזבת את הארץ היא כי אני רוצה קצת להתרחק מדוברי עברית. חוץ מזה שנורא חם בוואלי, אני שונאת חום ומתעבת לחות".
הוא: "יללה יללה, תפסיקי לבלבל ת'מוח. נשמה, אני נותן לך חודש ואת באה על ארבע לוואלי".
2. זה שבא לאמריקה כי הוא בטוח שהוא טוב מדי בשביל ישראל, והישראלים האלה קטנים עליו. ככה זה נשמע איתו:
הוא: "מאמי, אני אומר לך, רק ווסט הוליווד. עזבי אותך מכל הפרחיאדה והצ'חצ'חיאדה הזו בוואלי. בשביל מה את באה לפה אם את הולכת לגור ליד כל הפרימיטיבים?"
אני: "אתה לא מגזים קצת? אל תשכח שאתה ישראלי".
הוא: "ששששש, אל תגידי את זה בקול רם. מכירים אותי פה".
.
3.האמן המיוסר שבא לאמריקה כדי להפוך לשם גדול, חי בדירת חצי סטודיו ובטוח שזה רק עניין של זמן עד שהוא מציג תערוכה בלאקמה. ככה נשמעה העצה שלו:
הוא: "תראי, מה שיפה בלוס אנג'לס זה שיש בה מקום שמתאים לכל אחד. אין בעיה למצוא את המקום שיעניק לה את שלוות הנפש הגדולה ביותר ויעזור לך להתחבר, באמת להתחבר, לאני הפנימי שלך".
אני: "התחברות לאני הפנימי זה הכי, אחי. אז לאן ללכת?"
הוא: "לוס פליס, כמובן".
אני: "קצת יקר, לא?"
הוא: "שטויות, מה זה כסף. כסף זה לא חשוב".
אני: "וואלה צודק. כסף זה לא חשוב. אני אגיד את זה לאיש הבא שארצה לשכור ממנו דירה: 'תוריד איזה 200 דולר, כסף זה לא חשוב".
בסוף כל העצות המאוד מועילות, תודו, מצאתי דרך האינטרנט דירה שנראתה נחמדה ובמיקום לא רע בהוליווד. היא הושכרה רק לחודשיים, מה שנראה בהתחלה כמו יתרון. אתה לא רוצה להתחייב ליותר מזה על משהו שמצאת באינטרנט, הרי לא חסרים סיפורי אימה. בפועל, הדירה התגלתה כמציאה אמיתית ופתאום הסידור קצר-המועד הפך לחיסרון. עכשיו לכי תתחילי לחפש שוב דירה. אין ברירה, הלכתי.
בשלושת השבועות האחרונים ראיתי במו עיניי יותר מעשר דירות. כולן היו הרבה פחות טובות מהאחת שלקחתי די על עיוור באינטרנט, ולכל אחת היו בעלים מוזרים יותר מהקודמים. אבל לוס אנג'לס, כך למדתי תוך כדי שיטוטים ארוכים מאוד ברגל, היא עיר שנדמה כי כל מה שעושים בה כל היום זה להשכיר דירות, או לדבר עם מישהו על השכרת דירות. אז בסוף מצאתי דירה ואפילו קיבלתי את אחת משלוש העצות שסיפרתי לכם עליהן קודם. איזו מהן? קצת מוקדם לגלות לכם פרט אישי כזה, זה רק הדייט השני שלנו.
בשבוע שעבר איבדתי את הדרכון. אמנם רק לשעה בערך, אבל כל מי שעבר חוויה דומה יכול לתאר לעצמו מה עבר עלי בשעה הזו (ומי שלא עברו את זה, עשו לעצמכם טובה ותדאגו שזה לא יקרה לכם).
זה התחיל מאוד תמים. בוקר אחד נכנסתי לסניף של פדאקס כדי לצלם את הדרכון. במכונת הצילום מצאתי רישיון נהיגה שמישהו שכח, ונתתי אותו למוכרים. צילמתי את הדרכון ויצאתי. אחרי 45 דקות ובמרחק של חמישה קילומטרים משם, גיליתי שהדרכון לא בתיק. דבר ראשון הוריתי לעצמי לשמור על קור רוח. וישר נכנסתי לפאניקה. אחר כך ניסיתי לתפוס מונית בשדרות סנטה מוניקה. גם זה היה רעיון מאוד לא מוצלח.
כיוון שעוד אין לי רכב – גם תור סיפורי הרכב יגיע – נותרה רק אפשרות אחת: להתחיל לרוץ חזרה לחנות. אז לקחתי את רגליי הזקנות והתחלתי לרוץ. שברתי כל שיא עולמי אפשרי וכשהגעתי התברר כי אכן מישהו מצא את הדרכון במכונת הצילום ונתן אותו למוכרים, שסיפרו כי זה קורה כל הזמן. אנשים שוכחים מסמכים ותמיד יש מי שמוצא אותם ומחזיר. כל מה שחשבתי עליו (אחרי שחזרתי לנשום באופן עצמוני) היה רישיון הנהיגה האבוד שמצאתי בעצמי קצת קודם והקארמה שבאה בעקבותיו, ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי שתי שאלות:
1. האם גם בישראל הדרכון שלי היה חוזר אלי כל כך מהר, אם בכלל?
2. האם לא היה יותר פשוט להתקשר לחנות, לוודא שהדרכון שם ולקצר את זמן הפאניקה ואת מסלול ריצת 5 הקילומטרים?
והנה משהו שאני לגמרי בטוחה שלא היה קורה לי בישראל – וכנראה שלא ברוב המקומות בעולם. בשבוע שעבר גיליתי בשדרות סאנסט בית קפה שבו עושים קפה הפוך לא רע בכלל. אחרי חודשיים כאן, אני יכולה להעריך את זה. למרות שהאמריקאים התקדמו מאוד בתחום הזה בשנים האחרונות, הם עדיין נמצאים הרחק מאחורי האירופאים וגם הרבה מאחורי ישראל, שיש בה קפה מהטובים בעולם.
בכל אופן, עבור מכורת קפה כמוני, למצוא מקום שעושה קפה קצת יותר טוב מסטרבאקס או קופי בין, מדובר באירוע משמח במיוחד. אז התיישבתי לחגוג אותו עם כוס קפוצ'ינו גדולה. המקום היה מלא לגמרי, כשלפתע ניגשה אלי גברת ישישה מאוד, נעזרת במקל הליכה, קמוטת פנים ובעלת עיניים טובות, ושאלה אם היא יכולה לחלוק איתי את השולחן.
"בוודאי", אמרתי. "תודה", אמרה, "את מאוד נדיבה". לא חשבתי שעשיתי משהו נדיב במיוחד, אבל היא כנראה לא אמרה את זה סתם, כי כמה דקות לאחר מכן היא קמה מהשולחן, הלכה לשתי דקות וחזרה עם כוס קפה חדשה. "זה בשבילך, את מאוד נדיבה", אמרה שוב ועיניה הטובות נצצו, הסתובבה והלכה, מותירה אותי חסרת מלים, וגם נלחמת בדמעה או שתיים.