לרגל צאתו לאור במהדורה מחודשת בישראל של הספר הקלאסי "הקפיטל" של קארל מרכס (הוצאת הקיבוץ המאוחד), וככל הנראה בגלל שהדיאלקטיקה של ההתבשמות מחיי הבורגנות והתסכול והמרמרת שהפכו חלקי כפרולוטרית לא מתיישבת לי טוב, מצאתי את עצמי מחשבת כמה כסף הייתי מרוויחה ביום שבו אני לא עובדת. כמי שמצאה עצמה בשנים האחרונות יותר בתחום של רפרודוקציה (ילודה והתרבות) מאשר בשדה של פרודוקציה (כתיבה, הוראה ועוד), אני בהחלט כעוסה ומתוסכלת מכך שעבודות הבית נחשבות כלא יצרניות ועל כן אינן מתוגמלות כלכלית. כמו הפמיניסטיות המרכסיסטיות, אני רוצה לטעון כאן שגם עבודות הבית הן חתיכת פרודוקציה, בין אם הן נעשות ע"י נשים או גברים, ואם לחזור למרכס, יש להן לא רק ערך שימושי אלא גם ערך עודף, כלומר לא מדובר בתחביב לשעות הפנאי כי אם בתרומה ממשית לכלכלה. להלן לוח העבודה הביתי:
בסוף השבוע שלנו הימים מתחילים בשש בבוקר כשהפעוטה האינסומנית מגיעה עם חיוך גדול למיטה ומעירה אותנו בשקט בשקט כדי שלא נתעורר חס וחלילה. אחרי שעה עם האבא שלה, כשאמא שלה, החתומה מעלה, גונבת עוד שעת שינה, אני מתייצבת איתה במטבח למלאכת הפנקייקס, כשהאב החרוץ יוצא ללקט בננות בדלי הסמוך עבור ארוחת הבוקר הוויקאנדית.
כשמסיימים לאכול אנחנו מורידים מהשולחן, מכניסים למדיח, מטאטאים את הרצפה, מנקים את המראה הגדולה, את מסך הטלוויזיה והספות, כי כשהפעוטה אוכלת כל הבית הוא שולחן אוכל אחד גדול. ואז להחליף חיתול, לסדר את החדר של הילדות, שם גם החמות ישנה, את החדר של ההורים של הילדות, את המיטות – כי בשלב מסוים בחיים למדתי שהבית שאני פוגשת כשאני חוזרת מהעבודה הוא אותו בית שהשארתי כשעזבתי בבוקר.
כשהחלק הזה של מטלות הבית מאחורינו, אנחנו יוצאים בזריזות לבדר את החמות שהגיעה לשבוע מאירופה. תוך כדי החציה של הפארק לצד המזרחי אני עונה לאימיילים שלא הספקתי לענות להם במהלך השבוע, כי אם ורעיה בישראל (גם אם זה בניו יורק) ידועה גם כמי שמתחזקת קשרים חוץ-משפחתיים לטובת שאר בני הבית. העבודה נמשכת גם בצד השני של הפארק, לטובת החמות, שבמסגרת תוכנית "בדרי-את-חמותך" אני מתייצבת שוב בגוגנהיים לראות, שוב, את התערוכה של קאטאלן. תוך כדי התערוכה, הפעוטה מאותתת שהחיתול שלה מיצה את עצמו, ובתרגולת של אם עם עשרים שנות ניסיון, אני מחליפה לה חיתול במקום. כשאנחנו יושבים לארוחה קלה במסעדה שלמטה, אני מרגישה לרגע איך התפקידים מתהפכים: עכשיו אני הבורגנית והעובדים במקום משרתים אותי. אבל זאת חוויה קצרה. קצרה מדי.
.
בדרך חזרה מערבה, תוך כדי הליכה, אני זוכה לאימיילים מהמתבגרת שהיא בייאוש מוחלט מהחיבור שהיא צריכה לכתוב לגלובל היסטורי, ואיך זה שהמורה אמרה להם שבימי הביניים נשים היו מדוכאות ואילו היא מוצאת אתרים שמראים שהיו נשים אצילות ומלומדות. לפני שאני מבינה עד כמה השאלה שלה נוגעת לפרשת השבוע שלי, אני מחפשת, תוך כדי הליכה על עקבים בחול ובאבנים, אתרים שיוכיחו לה את מורכבות המצב.
אני מגיעה הביתה, ובזמן שהפרופסור מרדים את הפעוטה ואת החמות, אני מארגנת כביסות. תוך כדי מיון, אני מוצאת חולצה על קולב, כי המתבגרת סבורה שלזרוק בגדים לכביסה יעיל יותר מאשר לתלות אותם בארון.
החמות והפעוטה מתעוררות בו זמנית וצריך להאכיל אותן. אני מחממת את העוגות המצוינות שהכינותי אמש ומושיבה אותן לראות סרט. אני מחייבת את הפרופסור להצטרף לשעת יוגה, שביום עמוס שכזה מסתיימת אחרי עשרים וחמש דקות ושלוש פציעות מצד הפעוטה שעושה הכל, כולל קפיצת ראש מהספה הגבוהה, כדי שנתרכז בה ולא ב"אוגה". כשזה נגמר אני מתפנה להכין ארוחת ערב קלה, ושוב התסריט הקבוע של איסוף, ליקוט השאריות, כלים, ופעוטה לאמבטיה. תוך כדי שהפרופסור והחמות, שיחיו, רוחצים את הפעוטה אני מסדרת את המיטות לקראת שינה ומחזירה את הכביסה מייבוש. אני שולחת את המתבגרת לסיים את העבודה שלה בסלון והולכת להרדים את השפן של אנרג'ייזר. אחרי עוד סיפור ועוד נישוק ועוד חיבוק, היא מסכימה ברוב טובה לעצום עיניים וכשהיא נוחרת אני יודעת שאני יכולה להמשיך בעבודה.
בחוץ הכביסה עומדת מקופלת במסדר כי הפרופסור והחמות רצו לעזור, אבל המתבגרת עדיין מתמודדת עם החיבור על נשים בימי הביניים והיא עושה קולות של צריכה עזרה. היא זוכה לעזרה מהפרופסור כשאמא שלה מתפנה לעבודת הכתיבה הפרטית שלה.
בחצות, כשהבית מתוקתק, החיבורים מוכנים, המתבגרת, החמות והפעוטה כולן נוחרות בצוותא, אני והפרופסור נושמים לרווחה.
"כמה עבודות הבית של היום שווה בשוק התעסוקה?" אני שואלת אותו. "בוא נגיד עשרים דולר לשעה, שמונה עשרה שעות עבודה, שלוש מאות ששים דולר ליום...", לא רע אני אומרת לו. "אם מישהו היה משלם לנו על זה היינו יכולים לקחת מבשלת, עוזר, כובסת, מטפלת, מורה פרטי, עורכת מדעית, מגיה, ו...", "מישהו שיצחצח לנו את השיניים בלילה", ממלמל הפרופסור שניה לפני שהוא מפקיד את נשמתו בעולמות עליונים לשש השעות הקרובות עד שיום העבודה ללא תגמול כספי יתחיל מחדש.