"מורה לחיים תישאר": פרידה מגרי בילו

"בעולם השקר של התיאטרון, לא ידעת לזייף. בעולם המכובדים והמתכבדים, לא רצית לקחת חלק". מרב יודילוביץ' נפרדת מגרי בילו, מנהלו הוותיק של בית הספר "בית צבי"

על לוח השעם מעל לשולחן העבודה שלי תלויה פיסת נייר מצהיבה ומקופלת. זה צילום של ביקורת שכתבתי לפני שנים על הצגה שהעלו תלמידיך. שלחת לי את צילום הביקורת בדואר ישראל והקפת בעט אדום את כתובת תיאטרון הספרייה שייסדת, ובפליטת קולמוס שגיתי כשהעתקתי את מיקומו מרמת גן לגבעתיים. "בְּקַלה כמו בחֲמוּרה", כתבת בשולי הדף. זה היה השיעור הראשון שהרבצת בי, גרי, ומאז זכיתי לקבל ממך לא מעט שיעורים.

 

"אם זה המקצוע שלך, קחי אותו ברצינות", אמרת לי אחרי שנים בבית הקפה השכונתי שליד הבית, עצה שנהגת לתת לכל תלמידיך. אלוהים יודע שלמקצוע שלך, זה שנלקח ממך, התייחסת בכל הרצינות הנדרשת. מורה היית ומורה נשארת, גרי, גם בלי בית הספר וגם לאחר לכתך.

 

היית מושא להערצה אינסופית ולשנאה תהומית ממש כמו שאתה עצמך אהבת או שנאת בתשוקה. היית הטוב ביותר לאוהביך ולאהוביך והרע מכל לשונאיך ושנואי נפשך. עוקצני, מושחז, בועט ומרושע ויחד עם זאת עוטף, מגונן, נאמן, חם ואוהב עד קצה יצר. לא ידעת ללכת בין הטיפות, גרי, וזה מה שהקפיץ עליך רבים. זה גם מה שהיה כל כך נפלא בך. בעולם השקר של התיאטרון, לא ידעת לזייף. בעולם המכובדים והמתכבדים, לא רצית לקחת חלק. כבוד, הרי, נתת ממילא רק למי שמצאת ראוי וכל השאר לא היו חשובים.

 

פוליטיקה לא היתה זירת המשחק שלך, איש עקשן וחכם שכמותך. עיני נץ כשלך, אלה שגילו את הפוטנציאל למצוינות בניצני התלמידים שלך, ידעו גם להבחין בנקל בין אמת לשקר. אתה שלא ידעת אמצע מהו, בחרת תמיד בשחור ולבן כדי לא לבטל את זמנך על התנחמדות מיותרת. במובנים רבים הסרבנות העיקשת שלך לדלג על הפוליטיקלי קורקט ולבעוט בחנופה, הם אלה שגזרו את דינך לגַלוּת מחוץ לבית הספר שאהבת כל כך ושהיה לך לבית במשך שלושה עשורים.

 

אהבה שתבער תמיד

לאחר הגירוש, שצרב בך יומיום ושעה שעה, אמרת לי: "ביום שלא זקוקים לך יותר, הטלפון מפסיק לצלצל". אז נכון, הממסד שאת שורותיו עזרת במו ידיך למלא, לא השכיל לְפַנוֹת לך מקום בתוכו וההפסד כולו שלנו, אבל הטלפון שלך לא פסק מלצלצל. הסיבה לכך, גרי, קשורה בעובדה שבכל מי שבדרך כלשהי חייך נקשרו בחייו, הותרת סימן. לא היית, לא יכולת להיות צל חולף.

 

מספיק היה לראות את האהבה שהרעיפו עליך תלמידייך כדי להבין שהמקום שלך במסלול חייהם לא יימחה. מספיק היה לראות בעינייך את הגאווה על ההישגים וההצלחות של אלה שעברו תחת ידייך, כדי לדעת חזק וברור שהאהבה הזו בוערת ותבער תמיד. מורה לחיים היית. מורה לחיים תישאר.

 

גם עכשיו, בזמן פרידה כשחסרונך נוכח כל כך, מהדהדת תחושה צורבת של פספוס. פספוס של מערכת שלא ידעה איך להכיל אותך, פספוס של קהילת התיאטרון שבחרה להתעלם במקום לחבק אותך, פספוס של כל אלה שלא הספיקו ללמוד אצלך וממך ופספוס של קהל אוהבי התיאטרון שיכלו ליהנות מעוד שחקנים ובמאים שהיית מגלה, כפי שעשית לאורך השנים, לו רק נותר זמן. עולם התיאטרון הישראלי חב לך חוב של כבוד ובספר דברי הימים של העשייה התיאטרונית בארץ, שמך נכתב בדקות אלה באותיות גדולות לצדם של המיטב. אני מצדיעה לך ומודה על החכמה, על הדעת, על הדבש ועל העוקץ שלא חסכת. לך לשלום, חבר יקר, עכשיו הגיע הזמן לנוח.