רנו ייסד את החברה עם שני אחיו ב-1898. הוא מת בכלא ב-1944, כחודשיים לאחר שחרור צרפת, בעת שהמתין למשפטו. ב-16 בינואר, 1945, פרסם ראש הממשלה הזמנית, הגנרל שארל דה-גול, צו שהחרים את החברה. "השירותים שהעניקה החברה לצבא הגרמני בזמן הכיבוש היו משמעותיים ביותר", נכתב בצו.
על פי דיווח ב"טלגרף" הבריטי, פרקליטם של הנכדים, תיארי לוי, טען כי החרמת המפעלים הפרה את "העקרונות הבסיסיים של זכויות הקניין". הנכדים עושים שימוש בחוק חדש כדי לטעון שההחרמה הייתה מנוגדת לחוקה הצרפתית. הם טוענים כי אף חברה אחרת לא זכתה ליחס דומה וכי החברה הולאמה באופן לא חוקי מאחר שרנו לא נשפט מעולם.
מנגד, טוענים ארגוני עובדים, ניצולים וכמה היסטוריונים כי המשפחה מנסה לשכתב את ההיסטוריה. על פי ה"גרדיאן" הבריטי, המפלגה הקומוניסטית הצרפתית אמרה בתגובה לתביעה כי היא מתנגדת נחרצות "לכל ניסיון לטהר את שמו של לואי רנו".
בני המשפחה מודים כי רנו ייצרה אלפי משאיות עבור הצבא הגרמני, ותיקנה עבורו טנקים, אך טוענים כי הדבר נכפה עליה.
הלן רנו-דינלי, אחת מנכדותיו של רנו הסב, אמרה כי התביעה עוסקת באי חוקתיות של ההחרמה הבלתי הוגנת. "זוהי איננה קריאה מחדש של ההיסטוריה", אמרה.