שירה: "הילדים מחליפים את עורם"

"הילדים מחליפים לנו את הפנים/ הם יוצרים העתק כמעט מושלם/ מעט מוזז מהמקור". שירים מאת יעל דין בן-עברי

הַיְּלָדִים

הַיְּלָדִים מַחֲלִיפִים לָנוּ אֶת הַפָּנִים.

הֵם יוֹצְרִים הֶעְתֵּק כִּמְעַט מֻשְׁלָם,

מְעַט מוּזָז מֵהַמָּקוֹר.

הֵם כְּמוֹ תְּמוּנָה שֶׁהַמִּקּוּד בָּהּ הִשְׁתָּנָה.

הַחַיִּים מַמְשִׁיכִים בָּהֶם אָנוּ חוֹשְׁבִים.

אַךְ הַחַיִּים נִּגְמָרִים וְהָעוֹר מִתְקַמֵּט

וְהֵם צְחוֹק עַלִּיז וְדוֹקְרָנִי.

 

הַיְּלָדִים מַחֲלִיפִים אֶת עוֹרָם.

הֵם פּוֹשְׁטִים לְשֵׁם כָּךְ אֶת עוֹרֵנוּ

וְלוֹבְשִׁים אוֹתוֹ עַל עַצְמָם,

גָּדוֹל וְרָפוּי כְּמוֹ אוֹבֵרוֹל.

שרווליהם נוֹפְלִים עַל כַּפּוֹת יָדַיִם

וְרַגְלֵיהֶם מְדַשְדְשוֹת בַּמִכְנָסַיִם.

אֲנַחְנוּ מְחַיְּכִים אֲלֵיהֶם עֵקֶב הַמְּתִיקוּת שֶׁבְּדָבָר.

אֲנַחְנוּ סוֹפֵנוּ שֶׁנָּמוּת מִזִּהוּם בְּבָשָׂר.

 

הַיְּלָדִים הֵם בָּבוּאָה עֲדִינָה שֶׁלָּנוּ.

אָנוּ מַלְבִּישִׁים אוֹתָם בְּשִׂמְלוֹתֵינוּ

כְּפִי שֶׁרָצִינוּ לְלוֹבְשָן.

אֲנַחְנוּ גּוֹזְרִים אֶת שֶׁעָרֹם בִּפְזִיזוֹת

כְּפִי שֶׁהַיינוּ רוֹצִים לִגְזֹר אֶת שעַרְנוּ

אָנוּ תּוֹלִים בָּהֶם תִּקְוָה עמוּמָה

שֶׁל שְׁאֵרִית,

וְאָנוּ חוֹזְרִים עָלֶיהָ שׁוּב וְשׁוּב

בִּתְשׁוּקָה.

לְבַסּוֹף אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בָּהֶם.

 

הַגּוּף הוֹפֵךְ לַבית

הַגּוּף הוֹפֵךְ לַבית

אֵין הַפְרָדָה בֵּינוֹ וּבֵינוֹ.

הוּא נִהְיֶה קַר בָּעֶרֶב וְחָם מִמַּגָּע הַשֶּׁמֶשׁ בַּיּוֹם.

הוּא מֵכִיל אֶת הַפַּחַד שֶׁלּוֹ בְּכָל אוֹתָם חֲדָרִים מְרווָחִים,

בְּכִוּוּנִי הָאֲוִיר.

הוּא מְרוֹקֵן אֶת עַצְמוֹ מֵהֲנָאָה,

מַחֲלִיף אֶת בְּעָלָיו מִבְּלִי לְהִיוָועֵץ בְּעַצְמוֹ.

פַּעַם מִישֶׁהוּ צוֹבֵעַ אוֹתוֹ,

וְאח"כ חָתוּל שׂוֹרֵט אֶת קִירוֹת חֳדֲר הַשֵּׁנָה שֶׁלּוֹ בְּצִיפּוֹרְנָיו.

וּבוֹ בַּזְּמַן הַגּוּף מְסָרֵב לְהִשָּׁאֵר בַּבַּיִת.

מִישֶּׁהוּ תּוֹפֵס בּוֹ בִּשְערוֹתָיו מִלְּמַעְלָה,

וְהוּא נִשְׁלַף מִתּוֹכוֹ.

מִישֶׁהוּ מְסַיֵּד אֶת קִירוֹת הַבַּיִת לָבָן,

הַקִּירוֹת עוֹמְדִים עַל תִּילֵיהֵם.

 

מַפְתֵּחַ

יֵשׁ חוֹרִים שֶׁאֵין לְמָלֵא.

עֲלֵיהֶם לְהִשָּׁאֵר רֵיקִים וּשחוֹרִים,

כָּךְ שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִוָּדַע מְלוֹא עָמְקָם.

דְּמוּתָהּ שֶׁל אִמִּי כְּמוֹ חוֹרוֹ שֶׁל מַפְתֵּחַ נֶעֱלַם בְּדֶלֶת הָאָרוֹן.

בַּלַיְלָה הִיא נִבְלַעַת בְּחֹשֶׁךְ,

בַּיּוֹם הִיא כְּמוֹ כְּוִיָּה עַל רֶקַע הָעֵץ הַבָּהִיר.

 

 

נרניה

בַּבּוֹקֶר אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּשֵׂעָר הֶחָזֶה הַצָּפוּף שֶׁלְּךָ, כְּמוֹ בַּיַעַר הָאֲבְקָתִי הַלָּבָן שֶׁל נרניה.

כְּשֶׁפָּנָי מוּנָחוֹת עָלָיו וְיָדִי נוֹבֶרֶת בּוֹ בִּפְלִיאָה, מָצָּאתִי אֶת אוֹתוֹ הַשֶּׁקֶט שֶׁל הָרַחַשׁ הַקַּל שֶׁל הָרוּחַ.

דְּבָר מָה חָמַק מֵאִתָּנוּ בַּחֹשֶׁךְ, אֲנִי יוֹדַעַת, אִם כִּי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת עֲדַיִן מַהוּ.

ריחךָ עוֹמֵד בְּמִטָּה לְעִתִּים כְּמַצֵּבָה חַיָּה, וְאֶצְבְּעוֹתַי אֵינָן נוֹגְעוֹת בעורפךָ,

אוֹ חוֹדְרוֹת בְּשֶׁקֶט אֶל מִתַּחַת לְחוּלְצָתךָ וּמִכְנָסֶיךָ כְּדֵי לְגַעַת בַּחוֹם.

וַעֲדַיִן הָעוֹר לָבָן וְאֵין לְרֵיחוֹ סוֹף אוֹ הַתְחָלָה, כִּי אִם מעגליות שֶׁחָזְקָהּ מַבְעִיַת,

וְהַשְּׂפָתַיִם נִפְעָרוֹת בְּרַעַשׁ פְּקִיקָה עָדִין.

וּבַבּוֹקֵר אַחֲרֵי שֶׁנִּשְׂרַף הַכֹּל בִּבְעִירָה אִטִּית, אֲנִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת הִילַת הַצֶבע סְבִיב בְּשָׂרְךָ,

וּלְהִזָּכֵר בְּשֵׂעָר הֶחָזֶה הַצָּפוּף הַנָּח עָלֶיךָ בּמִטָּה,

וּבַּכְּנִיסָה לְאָרוֹן הַבְּגָדִים שֶׁאַחֲרֶיהָ הַכֹּל אַבְקָה לְבָנָה וּקְטִיפָתִית,

וְאֵין טוֹב וְאֵין רַע, רַק רַחַשׁ וּכְפוֹר בּנְחִירַיִם.

 

יעל דין בן עברי, ילידת 1980, סטודנטית לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב.