לתפוח הגדול וחזרה

סופשבוע מקוצר בניו יורק הזכיר לי עד כמה אני אוהבת אותה, אבל גם הבהיר לי שאני באמת מתחילה לאהוב את לוס אנג'לס

  

לפעמים אדם לא מבין באיזו בועה הוא חי – ובוודאי שלא מבין עד כמה היא גדולה – עד שהוא יוצא ממנה כמעט במקרה. זה יכול לקרות לך כשאתה יוצא מישראל אחרי הרבה זמן, ומסתבר שזה יכול לקרות גם כשאתה יוצא מלוס אנג'לס.

 

השבוע יצאתי מלוס אנג'לס לראשונה מאז שהגעתי לכאן, עניין של שלושה חודשים. נסעתי לניו יורק. אמריקאים, אומרת ההנחה, לא יודעים הרבה על מה שקורה מחוץ למייל המרובע שבו הם חיים, כי החיים לימדו אותם שאין להם סיבה אפילו לרצות לדעת. בדרך כלל יש להם את כל מה שהם צריכים במרחק הליכה – אלא אם הם גרים בלוס אנג'לס כמובן, ואז הם צריכים לנהוג למכולת, אבל זה עניין אחר – ואם הם במצב כלכלי סביר, החיים שלהם נעימים מספיק בלי לדעת או להתעניין בעולם שבחוץ. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שכל כך הרבה אמריקאים הם פשוט בורים בענייני העולם, וכל מה שהם יודעים על מה שקורה מעבר לאוקיאנוס או אפילו מעבר לכביש בא מצפייה במהדורות חדשות - אותן, אגב, מייצרים עיתונאים שגם הם לפעמים לא יודעים הרבה.

 

 

אבל, אני סוטה מהעניין. אז השבוע נסעתי לניו יורק ופתאום הבנתי את עניין הבועה. זו כמובן טיסה מאוד ארוכה ואני לא מבינה אנשים שעושים את הדרך הזו על בסיס שבועי, אבל נשאיר את זה בצד. ההלם מגיע כבר בנחיתה. קודם כל, מזג האוויר. קר. מאוד. ולנו עוד היה מזל להגיע בסוף שבוע שנחשב נורמלי לתקופה הזו של השנה. זה לא משנה את העובדה שמאוד מאוד קר. וזה עוד אחרי שבשבוע שעבר אפילו בלוס אנג'לס היה קר מאוד בלילות. זקני ווסט הוליווד – לבושים טיפ טופ כמובן – אמרו לי שהם לא זוכרים קור כזה. ובכן, לאלה שלא מתכוונים לצאת מלוס אנג'לס בעתיד הנראה לעין, הקור הזה הוא קיץ קטלני לעומת מה שקורה עכשיו בניו יורק.

 

אחר כך מגיעה הנסיעה לעיר. היינו שלושה וחלקנו מונית. מהרגע שבו יצאנו מהשדה, נסענו את כל הדרך בעמידה. לא אנחנו, המונית. אתם חושבים שבלוס אנג'לס יש פקקים? בלוס אנג'לס התנועה חלקה כמו חמאה. ככל שהתקרבנו לעיר הזחילה נעשתה כמובן יותר ויותר איטית ובכניסה למנהטן הגיע ההלם הגדול: אנשים! המוני אנשים!! הולכים ברחובות!!! ממתי אנשים הולכים ברחובות?? מה קרה לנהיגה מהבית לדואר?? בסוף השבוע שעבר היו ברחובות מנהטן אפילו יותר אנשים מכפי שיש שם בדרך כלל. כולם החזיקו שקיות ביד, החנויות היו מלאות, ובמאמר מוסגר אוסיף כי אולי זה רק נדמה לי, אבל לפחות ברחובות ניו יורק יש תחושה שהכלכלה מתאוששת. ואולי זה סתם כי אנשים נכנסים שוב לחובות ועברו לשיטה הישראלית של 'אכול היום כי מי יודע אם בכלל נהיה פה מחר'.

 

בשניות הראשונות היה קצת קשה למצוא את הידיים והרגליים. מסתבר שיותר קל להגיע לניו יורק מתל אביב מאשר מלוס אנג'לס - תל אביב כמובן דומה יותר גם בקצב וגם בצפיפות - וזה מתבטא כמעט בכל דבר. רמזורים, למשל. בלוס אנג'לס הולכי רגע עומדים יפה ברמזור אדום ומחכים לירוק. גם אם אין אף מכונית בטווח ראייה, אנשים עדיין מחכים שהרמזור יתחלף. בניו יורק, כמובן, אין דבר כזה. ככל שהסיכוי להידרס גבוה יותר, כך יותר אנשים חוצים את הכביש באדום. או למשל המתנה בסטרבאקס. בלוס אנג'לס אין דבר כזה המתנה בסטארבקס. בניו יורק המתנו 20 דקות על השעון בתור שנמשך מחוץ לדלת, שם עמדנו עם עוד אנשים בקור של 0 מעלות צלזיוס וחיכינו להגיע לקפה, שכידוע הוא לא מאוד מוצלח. זה, אגב, יתרון רציני שיש ללוס אנג'לס על ניו יורק. באל.איי אפשרויות הקפה גדולות הרבה יותר. ויש גם את עניין המחירים. כמעט שכחתי עד כמה ניו יורק יקרה. הכל יקר בלפחות 25 אחוז יותר מלוס אנג'לס.

 

באחד הטורים הראשונים שלי, סיפרתי שאני נערת מזרח. אני אוהבת ללכת. אני אוהבת לראות הרבה אנשים ברחוב. אני אוהבת חורף. כשהגעתי השבוע לניו יורק נזכרתי בכל זה, למרות שזו היתה גיחה לפחות מ-48 שעות והיה קר מכדי ממש להסתובב בחוץ. אבל, קרה לי דבר מוזר בדרך לשדה התעופה לפני הטיסה חזרה ללוס אנג'לס. תחושה לא צפויה של געגוע לעיר שעד לפני שלושה חודשים לא היתה אפילו ברשימת עשר הערים האהובות עלי בארה"ב. ועכשיו, באופן שמפתיע אותי יותר מכולם, מתחילה להרגיש קצת כמו בית. מוזר מאוד.

 

מכבי תל אביב של האן.בי.אי

מה שעוד לא התגברתי עליו בנסיונות להפוך את לוס אנג'לס לבית, הוא חוסר הסימפטיה שלי, במלים עדינות, ללוס אנג'לס לייקרס. זה לא תמיד היה ככה. אני עוד זוכרת את שנות ה-80' השמחות, ימי מג'יק ג'ונסון, איך קמתי באמצע הלילה ונסעתי לכל מיני מקומות סודיים בתל אביב בהם אפשר היה אז לראות משחקי אן.בי.איי בשידור ישיר. עם פרסומות!!! הלייקרס היו אז הקבוצה שלי.

 

זה השתנה עם בואה של תקופת קובי בראיינט והתחושה שהלייקרס הפכו למכבי תל אביב של האן.בי.איי – עשירים, כוחניים, זוהרים, תמיד מנצחים את המשחקים הצמודים ותמיד מקבלים עזרה מהשופטים. פתאום העובדה שכל הכוכבים ההוליוודיים יושבים על הפרקט הפכה ממשהו מגניב למשהו דוחה. אני מניחה שהבעיה לא היתה איתם אלא איתי - הם הרי ישבו שם גם בתקופות בהן מאוד אהבתי את הלייקרס – אבל כך או אחרת, בעשר השנים האחרונות פיתחתי סלידה קיצונית מהלייקרס.

 

היחס הזה עדיין לא השתנה. מן הסתם הרבה בגלל השביתה, שגם הצליחה לגרום לי להתחיל לשנוא את כל מי שהיה מעורב בהרס הזה של הליגה שכל כך אהבתי, וגם מנעה ממני לראות משחקים עד עכשיו. והנה בשבוע שעבר קרה משהו שאולי יגרום לשינוי, אפילו קטן, ביחס שלי ללייקרס. ההחלטה הבלתי נסבלת של דייויד שטרן לבטל את עיסקת העברתו של כריס פול היתה כל כך קטנונית ונקמנית, שהיא הפכה לרגע קטן את הלייקרס למה שהם כנראה צריכים להיות כדי שאוכל לחזור לסמפט אותם – אנדרוג. אפילו אם רק לרגע. סוף סוף הם לא ניצחו, סוף סוף השם שלהם לבדו לא הספיק כדי שדברים שוב יילכו בדרך שלהם.

 

כל זה עוד לא אומר שביום משחק פתיחת העונה אני אשב ואעודד את הלייקרס. המרחק לשם עדיין די גדול. אבל דווקא אחרי שש שעות טיסה מניו יורק, השבוע הרגשתי שהוא טיפ-טיפה התקצר.