אסופת משחקים לחנוכה

בחנוכה משחקים לא רק בסביבונים או בלהחביא סופגניות, אלא גם במשחקי מחשב כמו "מובי דיק 2", "הטיר המעופפת" או ב- "רוץ חזרזיר, רוץ!"

אחי, לוחמי החירות בפוטנציה אם לא היה משהו מעניין יותר בטלוויזיה! בחג חנוכה זה שאנו מציינים בו את המעבר מחושך לאור ומעריצות לשעמום קיומי, לא נביאים ולא מצביאים, לא מנהיגים ולא כותבי הגיגים יראו לנו את הדרך אל עתיד טוב יותר, כי אם משחקי המחשב.

 

הרי מה הוא משחק מחשב אם לא פריצת שלשלאות החשיבה היומיומיות אל מרחבי הדמיון? איזה כוח הוא מעניק לנו אם לא את היכולת לפשוט מעלינו את צורתנו המשומשת וללבוש צורה רעננה? ואיזה מסר חוזר ונשנה במשחקים אם לא אחד של תקווה והעצמה, של נצחון המעטים (שלוש פסילות במקרה הטוב) כנגד הרבים?

 

לאחר שהוכחתי בזאת את הקשר העמוק והאינטימי בין חגם של המכבים לפועלם של משחקי המחשב, נקדש הלכה למעשה בכך שנמליץ על ארבעה משחקים שבהם גם אדם וגם חיה נלחמים למען הערך העליון של החופש.

 

מובי דיק 2

שחררו את מובי! אם הלווייתן, כוכב המשחק הזה, היה נותן לאדם לעשות כרצונו במפרץ בו הוא ומשפחתו חיים זה מיליונים בשנים, הרי שכל הדגים היו נעלמים תוך עשור וקרקעית הים המערסלת הייתה מוחלפת בבוצת מתכת רעילה תוך שניים.

 

לכן נתן אלוהים ללוויתן שלנו כמויות מרשימות של שומן, ובעזרת המסה הזאת הוא יכול להפוך ספינות לתוך המים ולזלול בחדווה את המזיקים האנושיים שהיו בתוכן - דבר שיספק לו את האנרגיה הדרושה כדי להמשיך ולהתפתח ליונק ימי מפלצתי שמלוויל לא חזה בחלומותיו הגרועים ביותר.

למשחק >>

 

 

הטירה המעופפת

חירותה של ממלכה שלמה תלויה בכישורי הטסת הטירות שלכם. הממלכה מותקפת על ידי צבא של יצורים מכניים שבוודאי חושקים בבשר הענוג של הנסיכות שלנו.

הטירה המעופפת, הנשק המתקדם ביותר שלנו, יגן על כבודן ועל חירותן להתחתן עם מי שהן רוצות, כל עוד זה מי שאביהן המלך ציווה שזה יהיה.

למשחק >>

 

 

אל תגעו לי באגוזים

מופת ה"מעטים מול רבים" מודגם במשחק להלן בצורתו הטהורה ביותר. אחרי הכל, אתם משחקים פה סנאי - אפילו לא בואש! - חיה די חסרה בכל מה שקשור לנשקים טבעיים ומסה, וצריכים להדוף את כל לגיונות השאול מקרחת היער שלכם. זה לא עניין של "בלי כיבודים": האגוזים הם רק סמל, ולסנאי הזה יש אגוזים גדולים.

למשחק >>

 

 

רוץ, חזרזיר, רוץ!

בניגוד לחזירים של חוות החיות, כאשר החזרזירים ההגונים של "500 קילומטרים אל החופש" מוצאים את עצמם בתחתית ההיררכיה של חברה מדכאת, הם לא פוצחים במהפכה אלימה שבסופה מוחלפת דיקטטורה בפיגטטורה: הם מתחילים לרוץ, מתוך אמונה תמימה אבל מדבקת בקיומה של ארץ מובטחת וחופשית שבה יוכלו לבלות את ימיהם בהתפלשות חיננית, ללא הטפות מוסר והיגיינה. טוב, אני משקר. הם בעצם רצים את כל הדרך הזו בשביל עגל הזהב. כמו כולנו.

למשחק >>