לתקן את העולם
אירגוני צדקה יהודים רבים פועלים בניו-יורק תחת הרעיון היהודי של "תיקון עולם", אולם אירגון אחד מביניהם החליט להציע את עזרתו לעולם, כל העולם: השירות האמריקאי-יהודי העולמי
אחרי עשרים שנים פעלתניות בישראל, בהן עבדה כאנתרופולוגית וכתבת עבור "ג'רוזלם פוסט", פמלה קידרון חזרה עם משפחתה לארה"ב. כאן חילקה את זמנה בין עבודה ככתבת "וושינגטון פוסט", גידול בנותיה, מסעות מחקר וניהול קמפיינים חברתיים ופוליטיים שונים. כשפרשה בשנה שעברה מהמירוץ, בגיל 63, אפשר היה לצפות שהצעד הבא שלה יהיה להישען אחורה ולנוח משנים של עשיה תזזיתית.
"רוב האנשים בגילי שאני מכירה נהנים לקחת את הזמן, ללכת לסרטים, לשמוע קונצרטים, לשבת בבתי קפה... מצאתי שאני פשוט לא בנויה לזה", מעידה קידרון. מהר מאד היא מצאה את עצמה חסרת מנוחה.
כדי להוציא את עצמה מהבית היא הצטרפה לכיתת התעמלות בבקרים, שם הכירה את ג’ודי בלומברג, אשה בת גילה, מורה לאנגלית בגמלאות, שכמוה הרגישה שעוד לא הגיע הרגע לחיות לאט. לכן ג'ודי בילתה את מרבית השנה האחרונה ליד מחנה פליטים תאילנדי.
"היא סיפרה לי על מחנה של 100,000 פליטים, כמעט בלי פיקוח או מוסדות, בלי תשתית של חשמל או מים זורמים". במחנה היו כמה בתי ספר, מהסוג בו ילדים בכל הגילאים יושבים על האדמה, ללא ספרים או מחברות. ג’ודי עזרה לוועדת החינוך של הפליטים להרכיב תוכנית לימודים. "התגובה שלי", אומר פמלה קידרון, "הייתה – איפה נרשמים? היא הפנתה אותי לאתר של AJWS".
השירות האמריקאי-יהודי העולמי, American Jewish World Service, או בקיצור AJWS, הוקם ב-1985 על ידי הפילנתרופים היהודים לארי פיליפס ולארי סימונס. פיליפס, נכדו של מייסד אירגון "בית ישראל", היה פעיל מרכזי במאבק נגד רעב עולמי. כשנוכח שליהודים אין יצוג פילנתרופי מחוץ לקהילה היהודית, הוא ראה חשיבות עליונה בהקמת אירגון הומניטרי יהודי, שדואג לעולם כולו. "רציתי אירגון יהודי שיעזור לאנשים בלי אבחנות של דת, גזע או לאום", מסביר לארי פיליפס בהרצאת הסברה קצרה על האירגון. "התנאי מקדים שהיה לי חשוב זה שהאנשים יבינו שמי שמממן את הסיוע ומי שמוציא אותו לפועל הם יהודים".
השניים גייסו לרעיון רבנים, אנשי רוח, פוליטיקאים ואנשי עסקים יהודים מובילים, שהתאגדו ליצור את האירגון היהודי-אמריקאי הראשון שחותר לקידום צדק עולמי. משימת האירגון היא להקל על בעיות של רעב, עוני, מחלות ורדיפה. בעשור האחרון, תחת הנהגת יושבת-הראש, רות מסנג'ר (שבין פועליה הרבים ניתן לכלול את תפקיד נשיאת רובע מנהטן בשנים 1997-1990), AJWS הפך לאחד המכוחות ההומניטארים החזקים ובעלי ההשפעה בעולם.
"יהודים הם הכוח המניע", מסביר לארי פיליפס, "אבל העבודה בשטח בוצעה על ידי הקהילה המקומית, וזה מה שהפך בסוף להיות הדבר החשוב. זה משהו שאי אפשר אפשר לכפות מבחוץ".
לא די בכסף אחת מאסטרגטגיות הפעולה המרכזיות של האירגון היהודי היא תמיכה באירגונים מקומיים, שמוקמים ומנוהלים על ידי הקהילות עצמן. נציגי AJWS התפזרו בעולם, הקימו שגרירויות, איתרו גופים מקומיים זעירים, שפעלו בתוך הקהילה שלהם, וביססו איתם שיתוף פעולה. מאז הקמתו תמך AJWS בלמעלה מ-1000 אירגונים שותפים ב-70 מדינות שונות. בכל שנה, הוא מעביר מעל 20 מיליון דולר במענקים לגופים מקומיים, כולל מרפאות, מקלטים ובתי מחסה. ב-AJWS מצאו שבכדי ליצור יחסי עבודה יציבים עם אירגון מתרבות זרה, לא די בכסף; יש צורך בהיכרות אישית. אירגונים חברתיים במדינות מתפתחות זקוקים להכשרה ולכוח אדם מיומן, ובכדי לענות לצורך זה הקימו ב-AJWS ב-1994 את "חיל המתנדבים", המורכב מיהודים-אמריקאים ממגוון רחב של גילאים ועיסוקים הנשלחים לתקופה של שלושה חודשים עד שנה לתרום מכישוריהם המקצועים והאנושים במדינות כמו אוגנדה, קניה, סנגל, הודו, תאילנד או קמבודיה. על סמך שאלון ההרשמה שהמתנדבים ממלא באתר האינטרנט של האירגון, משדכים אנשי AJWS בין המתנדבים לאירגונים המקומיים, הבוחרים את המתנדבים המתאימים ממאגר קורות החיים שנשלח אליהם ממטה האירגון בניו-יורק. "למען האמת הייתי מופתעת כשהודיעו לי שנבחרתי", מודה פמלה קידרון. "בהתחלה חשבתי, שיעדיפו מישהו צעיר יותר".
פמלה לא ידעה היכן תוצב או מה תתבקש לעשות. היא הייתה מוכנה לעשות הכל. "גדלתי עם אמא שבשנות השלושים בניו-יורק צעדה למען האיגודים וזכויות העובדים ואז נסעה למכסיקו ללמד שבט אינדאי לקרוא", היא מספרת. "גדלתי עם תחושת אחריות אישית לצדק חברתי, עם משיכה להרפתקאות ועם האינטואיציה שהשניים איכשהו תמיד קשורים אחד בשני. את הפנסיה שלי לא התכוונתי להעביר בשכיבה על חוף הים", היא מוסיפה. "בדיוק בשביל דבר כזה פרשתי מוקדם".
בני משפחתה קיבלו את הידיעה כמעט בלי התנגדות. "אבל אמא", מחו ילדיה קלושות, "מה אם יחטפו אותך מורדים?". "אם זה יקרה", ענתה להם בקור רוח, "עד שישחררו אותי הם ילמדו להכין לאטקס". מתוך עשרות מועמדים, שמונה התקבלו לתוכנית ההתנדבות באפריקה. הם הוטסו לקמפלה, בירת אוגנדה, שם קיבלו הכשרה בסיסית: אינפורמציה על אפריקה, התרבות, ההיסטוריה, המנהגים, תפקידיהם כמתנדבים והדרך למלא אותם. כמה מהמתנדבים נבחרו כדי למלא משימות שהתאימו לכישורים המקצועיים שלהם. אצל הרוב המצב היה פחות ברור.
"AJWS נוקט בגישה יחודית, בה האירגונים המקומיים – לא אנחנו ולא המתנדבים – הם אלו שמחזיקים בהגה", מסבירה סמנתה וולטהויס, מנהלת התוכנית. "לרוב מדובר באירגונים זעירים והצרכים שלהם משתנים מרגע לרגע. לעיתים קרובות, אירגון יבקש מתנדב עם כישורים מסויימים כדי להתמודד עם מצב ספציפי, ועד שהמתנדב מגיע, כמה חודשים אחרי, המצב משתנה. תפקידים אינם מוגדרים. מהסיבה הזו הכישורים הערכיים של מתנדב חשובים לנו באותה מידה כמו הכישורים המקצועיים, כלומר היכולת לקבל פקודות, היכולת להשתלב, היכולת להתמודד עם מצב של חוסר בהירות".
אחרי ההכשרה, המתנדבים פוזרו לאירגונים השונים. מאוגנדה פמלה הוטסה לבירת קניה, ניירובי, אחת הערים הגדולות והשוקקת באפריקה, שם סופחה לאירגון "השמה קניה". "השמה", בסווהילית, פירושו כבוד.
באפריקה המערבית, שסועת המלחמות והרעב, מידי שנה חוצים מיליוני פליטים מסומליה, סודן, אתיופיה וקונגו את הגבול לקניה בחיפוש אחר מקלט. כל הפליטים האלה חוו אלימות, רצח של קרוביהם, וניתוק ממשפחתם, אך בתוכם יש קבוצה אחת פגיעה במיוחד: קטינות בודדות שסבלו מאונס ואלימות שיטתיים ומצאו את עצמן בגילאי 16-13 כשהן אמהות לילד או שניים מאב לא ידוע. כ-5,000 נערות כאלו נמצאות בניירובי. אירגון "השמה קניה", המוקדש בלעדית לקבוצה הזו מספק לנערות מחסה, טיפול רפואי, כישורי חיים בסיסיים ואף הכשרה מקוצעית. וכל זאת עם צוות של תשעה איש. מתוך אלפי הנערות האבודות, מרכז "השמה קניה" מטפל כרגע ב-90 נערות, בטווח גילאים של 19-5. שבעים מתוכן אומצו, יחד עם ילדיהן, על ידי משפחות אומנות. 26 מהן נמצאות בסכנת חטיפה והן חיות עם ילדיהם בנפרד ב"בית מוגן" שכתובתו חסויה. מדובר בבנותיהן של אסירים פוליטים, שבויות לשעבר בידי צבאות שונים, נערות שנמלטו, וכעת הן חוסות בבניין מוקף שומרים, ממנו הן רשאיות לצאת רק בליווי מאבטח. המקום היחיד אליו הן מורשות לצאת הוא למשרדי האירגון. בכל בוקר, הנערות מוסעות בוואן למשרדי האירגון, שם הן מקבלות חינוך בסיסי והכשרה מקצועית בסיסית: איך לטוות ולמכור צעיפים צבעוניים. כאן פמלה הייתה צריכה למצוא את מקומה. "לא ידעתי בדיוק למה האירגון בחר דווקא אותי ולא הוגדר לי תפקיד ספציפי", פמלה מתארת. "התחלתי להסתכל סביב ולנסות להבין בעצמי במה אני יכולה לעזור".
משהחלה להגיע למשרדי האירגון בכל יום, פמלה נוכחה שהיחסים בין הבנות שחיו יחד בבית המוגן מתוחים מאד. הן הגיעו לקניה ממדינות שונות: סומליה, בורונדי, רואנדה, אתיופיה, מדינות בעלות שפות ודתות שונות, שלפעמים הסתדרו ביחד ולפעמים לא. ריבים ותגרות פרצו כל הזמן.
"אחד הדברים הראשונים שעשיתי, בהנחיית הצוות, היה לארגן 'יום תרבות', בו הבנות הציגו אחת לשניה את התרבות שלהן", מספרת פמלה. "כל קבוצה אתנית הציגה את הריקודים, השירים והסיפורים של השבט שלה. ביום שלמחרת התפצלנו לקבוצות וניהלנו שיחות על פערי התרבות: גילינו, לדוגמה, שקריאת ה'אוף!' בה הנערות מקונגו מנקדות את שיחתן, לגמרי בתמימות, מתפרשת על ידי הבנות הסומליות כהבעת זלזול. בערב בישלנו יחד ארוחת מאכלים שבטיים, ובנות שרבו התפייסו".
הצעיפים הצבעוניים שהבנות מיצרות נמכרים יפה באינטרנט לנותני חסות מארה"ב, אך בקניה עצמה הקונים מעטים. פמלה החליטה לקחת על עצמה את שיפור המכירות במקום בו הצעיפים מיוצרים. היא אירגנה פגישות הכשרה בשיווק עם בעלי עסקים אמריקאים, לימדה את חברי הצוות לכתוב אי-מיילים שיווקיים ויעצה להם איך לארוז, לפרסם ולהציג את המוצרים שלהם. היא בישלה מאכלים יהודים לבנות. היא גם קנתה מבחר של סדינים צבעוניים, גזרה אותם לריבועים, אותם תלתה בחדרי הילדים, בבניין המוגן שאת קירותיו אסור היה לצבוע.
כשנציגים של AJWS הגיעו לבקר, פמלה אירגנה עבורם תצוגת אופנה בכיכובן של הבנות. זאת הייתה הפעם הראשונה שפמלה שמעה כמה מהן צוחקות. "עשינו כיף. אולי נשמע משהו שולי, אבל מדובר בילדות בנות 17-14 עם שני ילדים, שעברו התעללות, איבדו את המשפחה והבית שלהן, והן תקועות במדינה זרה, בבניין ממנו הן לא יכולות לצאת בחופשיות. 'כיף' זה דבר לא קטן בנסיבות כאלו".
האירגון, מסבירה פמלה, היה צריך עזרה אדמינסטרטיבית: הבנות היו צריכות דמות אם. "כמו כל ילדה בת 14, הן רצו להיות ... ילדות. גידול ילדים זה כמובן אחריות גדולה מידי בגיל הזה, ובנוסף, הילדים לעיתים קרובות דמו לגבר שאנס אותן. כאמהות לא נשואות, הן היו מנודות המקהילה שלהן ולעולם לא יוכלו לחזור הביתה. כל הכעס הזה היה יוצא על הילדים שלהן. הן היו זקוקות נואשות למישהי עם הזמן והסבלנות לנחם ולייעץ ולחבק. הן קראו לי 'שושו' – סבתא, בסווהילית. 'שושו, איבדנו את הסבתא שלנו, תהיי את הסבתא שלנו עכשיו', הן אמרו לי. כל בוקר נישקתי לפחות 20 בנות. המנהג הוא שלוש נשיקות, לחי שמאל, ימין, שמאל – 60 נשיקות כל בוקר".
בזכות השייכות פעמים רבות פמלה חשבה שאולי נבחרה כמתנדבת לא למרות גילה, אלא בגללו. לאנשים בגילה, היא מסבירה, שכבר עשו את שלהם והוכיחו את עצמם בחיים, קל יותר לחכות ולנסות להבין את מקומם בסיטואציה. "אחת ממנהלי התוכנית אמרה לי פעם: 'יש מתנדבים שיושבים ומחכים שיגידו להם מה לעשות, יש כאלו שחושבים שהם חכמים מכולם ומנסים לנהל את העניינים, ויש את אלו שנותנים להם כיוון כללי והם מוצאים את הדרך לבד'. היא שייכה אותי לקטגוריה האחרונה, ואני מאד גאה בזה".
פמלה לא תמיד הייתה מרכז העניינים והתפקידים שמילאה לא נתנו סיפוק גדול לאגו, אבל במקום בו יש הרבה קושי, הרבה עבודה ומעט משאבים, הדברים הקטנים הם הדברים הגדולים. היא השיגה את המטרה שהציבה לעצמה – מכירות הצעיפים השתפרו – אולם הדבר החשוב ביותר היה דבר קטן, שעשתה כמעט כלאחר יד. "אחת הסיבות ש'השמה קניה' ביקשו דווקא אותי, היא מפני שידעו שאני כתבת ורצו שאכתוב את סיפורן של הנערות האלה ואמצא דרך להציג אותו כאן", היא מספרת.
תיקון עולם וגמילת חסדים הן מצוות שעומדות ביסוד האמונה היהודית. הקהילות היהודיות הן מהמובילות בעולם בתחום הסיוע והתמיכה ההומניטרים, אבל לעיתים קרובות אירגוני חסד יהודים מחליפים את הביטוי "נפש אדם" ב"נפש יהודי". "יהודי דואג קודם כל ליהודי", כבנים ובנות לעם אחד, הנטיה הזו אולי טבעית. אצל ישראלים, כחברי קבוצה לאומית מגובשת, הנטיה להתכנס בעצמנו אפילו יותר מודגשת. מה מעניין ישראלים ילדות באפריקה?
"אמריקאים מזהים את עצמם כאינדיבידואלים. ישראלים, לעומתם, שואבים את ההגדרה העצמית שלהם כחלק מקבוצה, מחבר'ה, ממשפחה או ממדינה. כשזוג צעיר קונה בית, ההורים עוזרים עם המקדמה. כשלזוג יש ילדים, סבתא אוספת אותם מהגן. כשאת חולה, יש קופת חולים כללית. כשאתה מת, יש את חברה קדישא. אחרי עשרים שנה בישראל, התפישה שאני חלק מקבוצה היא חלק מהזהות שלי. זה משהו השונה ברמה בסיסית ועמוקה מראיית העולם של רוב האמריקאים שאני מכירה ואני שמחה שיש לי את זה. התחושה הישראלית הזו של השייכות היא מה שמניע אותי ללכת למקומות כמו קניה ולהתחבר לאנשים שצריכים עזרה. תחושת השייכות הזו איתי באה איתי לאן שלא אלך. אין לי ברירה, להתנתק ממנה יהיה כמו להתנתק מהלב שלי".