שוליים לוהטים: סיכום המוזיקה האלטרנטיבית

שוב הגיע הזמן הזה של סיכומים ותובנות על מה שהיה כאן ב-12 החודשים האחרונים. אז קבלו את מצעד האלבומים האלטרנטיבי: כרגיל, גיא חג'ג' בוחר ומכתיר - ואתם מתווכחים איתו בטוקבקים. יודעים מה? הפעם תבחרו אתם את המקום הראשון

מה נשתנה הטור הזה של איים בזרם מכל הטורים?

 

שבכל הטורים אני דוחף לכיוונכם מוזיקה שיצאה בשבוע שחלף - חדשה מהניילונים, ובטור הזה אני חוזר ומביט אחורה אל כל השנה כולה כדי לבחור את הטובים ביותר: אלבומי השנה האישיים שלי.

 

עוד איים בזרם ב-ynet:

• קליפים מרהיבים לחג
• גם בבצורת: סינגלים משובחים
• צעירה, צמד, שלישייה ומוזיקה בחינם

 

הנה עשרה אלבומים מעולים במיוחד מבציר 2011, שנחשבים אלטרנטיביים (תלוי בעיני מי) וראויים (בעיניי), להגיע אל האוזניים של כל אחד ואחת מכם. במיוחד אם אתם, כמוני, לא מפסיקים לחפש עוד מוזיקה שתהיה פסקול לרגעים, לתחושות ולמקומות חדשים.

 

זכרו: מדובר בטעם אישי של כותב אחד בלבד. את הטעם שלכם והבחירות שלכם אתם מוזמנים מאוד לשתף בתגובות.

 

10. The Caretaker - An Empty Bliss Beyond This World

הזיכרון שלנו הוא מה שמגדיר את מי שאנחנו: הדברים שלמדנו, האמונות שצברנו בדרך, הטעויות שחינכו אותנו. The Caretaker יצר אלבום מהפנט, מערער ומסחרר, שחוקר מוזיקלית ומטאפורית אובדן זיכרון, וניתוק הולך וגובר מהמציאות המתרחקת.

 

 

האלבום כולו מורכב מדגימות תקליטים משנות העשרים של המאה הקודמת (לפני כמעט מאה שנה!), שחוזרות על עצמן שוב ושוב כאילו ללא מטרה, כמו זקן אבוד שעומד באמצע החדר ומנסה להיזכר איפה הוא. זה אלבום מכשף, לא פשוט להאזנה - ושובר לב. הוא דורש סבלנות וטומן בחובו הרבה חוכמה - בדיוק כמו סבתא.

 

9. Amon Tobin - ISAM

עוד אלבום מהמם ביופיו אבל ממש לא פשוט לעיכול (זה האחרון, אני מבטיח) הגיע השנה ממכשף האלקטרוניקה הברזילאי אמון טובין, אחד מאומני הדגל של הלייבל המשפיע "נינג'ה טיון". תפיסת הסאונד שלו מדהימה, ו-ISAM הוא אלבום שמראה לדאבסטפ מאיפה משתין הביט המאסיבי, ויהמם כל מי שלא מפחד מקצת מוזיקה שתפרק לו את המוח.

 

 

8. Lia Ices - Grown unknown

מה לעשות, אני סאקר של זמרות, וכמעט כל שנה מתאהב בזמרת חדשה אחרת. אולי גם אתם תתאהבו בליה אייסז, שניחנה בקול נפלא - ומאז אלבום הבכורה שלה מ-2009, השירים שלה קפצו מדרגה.

 

 

האלבום הזה, Grown unknown, מכיל עיבודים מלאי השראה ויצירתיות, שהופכים את האנסמבל הכל כך שחוק של גיטרה אקוסטית, פסנתר, כלי הקשה ומיתר למשהו חדש - טרי, מושך וכל כך, כל כך יפה. האלבום הזה עבר מתחת לרדאר של רוב מגזיני המוזיקה השנה, וחבל. אולי על הרדאר שלכם הוא יופיע. היא כל מה שלאנה דל ריי הייתה רוצה להיות.

 

7. Fleet Foxes - Helplessness Blues

האלבום החדש של "פליט פוקסס" פשוט עולה על גדותיו מיופי: יופי קלאסי, הרמוני, אסתטיקה שלמה ומענגת. השועלים חוזרים לפולק-רוק האמריקאי של הסבנטיז, זה שהפך לקלאסיקה - ומוכיחים שאפשר לשבור גם שיאים שהתרגלנו לחשוב עליהם כקבועים ונצחיים.

 

 

כן, יש גם שירים של ניל יאנג, של "פיירפורט קונבנשן" ואפילו של ה"ביץ' בויז" שנדמים מעט דהויים ליד כמה מהשירים הגדולים ביותר של "פליט פוקסס". ואם אתם מעקמים עכשיו את הפרצוף, ייתכן שאתם באמת תקועים במחשבה שאי אפשר להתעלות על שיאי העבר, או שלא שמעתם מספיק "פליט פוקסס". ייתכן גם שזו רק דעתי.

 

6. Radiohead - The King Of Limbs

מאזינים רבים, בינהם גם מעריצי רדיוהד מושבעים, לא ממש ידעו איך לאכול את האלבום הקצר והמשונה הזה. ולכך אני עונה: הכל יחסי. ראשית, זה פשוט לא אנושי להוציא 7 אלבומי מופת ברצף, ואין מה לצפות שכל אלבום של רדיוהד יהיה המצאת הגלגל.

 

 

שנית, לו היה יוצא לכל אמן אחר, האלבום הזה היה נישא על כפיים ושבחים היו נקשרים לו. ושלישית, האלבום הזה, שברגע הראשון באמת נשמע קשה יותר, אולי אפילו מאכזב מעט - גדל ומעמיק עם כל האזנה. מאזינים רבים ויתרו מהר מדי ונשארו עם טעם רע. אני מפציר בכם: תנו לו עוד האזנה. זה אלבום קצר אבל גדול.

 

5. Son Lux - We Are Rising

סאן לאקס מפיח חיים חדשים בקו התפר השחוק שבין הפקה אלקטרונית לכלי נגינה של רוק וקלאסי. בפברואר האחרון הוא הפסיק עבודה על אלבום כדי להקליט תוך 28 יום אלבום חדש לגמרי - מכתיבת השירים ועד הפינישים האחרונים.

 

 

We Are Rising הוא אלבום מהפנט, שממשיך את הקו של The Age Of Adz, אלבומו הנפלא של סופיאן סטיבנס מהשנה שעברה. כמו אחרים שמככבים כאן וברשימות אחרות (ג'יימס בלייק, בון איבר, רדהיוד, אמון טובין), גם סאן לאקס עורך מניפולציות בקול האנושי שלו כדי לטשטש את הג'נדר, להרחיב את המנעד - ולהפוך את הקול לעוד כלי נגינה.

 

4. Iron & Wine - Kiss Each Other Clean

סם בים הוא קוסם. הוא קוסם של מילים ומיתרים, קוסם של מקסימום דיוק ומינימום מסיכוֹת. האלבום החדש שהוציא הוא שלב נוסף בהתרחבות הצליל שלו, שהתחיל לפני כמה אלבומים עם גיטרה אקוסטית בלבד והפך בהדרגה ללהקה שלמה.

 

 

גם כשסביבו חמישה נגנים, הוא לא מאבד גרם מהאינטימיות שבקולו מלא ההבעה, או מהכישרון האדיר לכתיבה פיוטית נוגעת ויוצאת דופן. כמו פליט פוקסס, לו בים היה פועל ומקליט בסבנטיז, הוא היה נחשב עכשיו לדמות מופת בפולק-רוק האמריקאי, לא פחות מניל יאנג או פול סיימון.

 

3. PJ Harvey - Let England shake

מלכת אנגליה. תמיד אומרים על מדונה שהיא ממציאה את עצמה מחדש, כשהיא בעצם רק מחליפה בגדים ומפיק. פי-ג'יי הארווי באמת ממציאה את עצמה מחדש בכל אלבום ואלבום. נראה שהארווי עצמה אף פעם לא מתכננת את הצעד הבא, ובניגוד לאמנים אחרים היא מרשה לעצמה לנסות, להיות מופתעת, להסתכן.

 

 

והנה היא כתבה אלבום קונספט חד ומדמם על מלחמת העולם הראשונה, שמתייחס כמובן לימינו אנו יותר מאשר ל-1914. האלבום הזה הוא פוליטי, אנטי מלחמתי, קשה, מדמם, גראפי ועטוף בהפקה ועיבודים נעימים, ששואבים מהפולק הבריטי של פעם ורק הופכים הכל לדוקר יותר.

 

2. James Blake - James Blake

תקראו לזה מינימל דאבסטפ, פוסט דאבסטפ - מצידי תקראו לזה שמעיה. כל מה שאני יודע הוא שהצלילים הכי מרגשים, מטלטלים, מעוררים ומהפנטים ששמעתי השנה הגיעו מיפיוף בריטי צעיר בשם ג'יימס בלייק, עם אחד מאלבומי הבכורה הגדולים של השנים האחרונות.

 

 

בלייק, עילוי דאבסטפ מחונן, מתיך באלבום הזה את האסתטיקה והדינמיקה של דאבסטפ (מניפולציות, חיתוכים, מקצבים מסוימים שמזוהים עם הז'אנר וה"דרופ"

הידוע), לבין מסורת של סינגר-סונגרייטר. בלייק הכניס חום ואינטימיות לז'אנרים מוזיקליים שידועים בקרירות ובניכור שלהם. הוא החזיר לאוזניים של מאזינים מוצפי-מוזיקה את האלמנט החזק של הדממה: עשרות שברי דממה מפוזרים בשירים שלו, מפסקים אותם, עוצרים את הנשימה.

 

יש כאן שבריריות, תעוזה - ובאלבום אחד מצליח בלייק לשרטט מחדש ולהביא לשיאים חדשים כמה וכמה ז'אנרים שונים ורחוקים זה מזה. בעיניי זה האלבום המשמעותי, המרגש, החשוב ביותר ופשוט היפה ביותר של השנה. זה אלבום השנה שלי. הנה, האזינו לו בעצמכם.

 

1. ובמקום הראשון...?

זה תלוי בכם. איזה אלבום תיקחו אתכם מהשנה הזו לשארית החיים? ספרו לנו בתגובות.