אנשים מצחיקים

עד שיבוא המפיק שיזהה את הכישרון. עד שייחתם החוזה בטלוויזיה. עד שתגיע הפריצה האמיתית. עד אז מתכנסים סטנדאפיסטים ב־ZOA קומדי בר, מנסים לקרוע את הקהל, ומחכים לדבר האחד שיהפוך אותם מקומיקאים בתחילת דרכם לטאלנטים בתחילת דרכם לבנק: הרגע הנכון

חדר האמנים ב־Z0A קומדי בר צבוע לבן ומואר בפלורוסנט חזק. בפנים פזורים כמה דברים שפעם השתייכו לקבוצת החפצים שנקראת ריהוט, והיום כבר לא. בערבים של הופעות מתמלא החדר בסטנדאפיסטים שמחכים ל"מאוחרת", רצועת השעות בין 11 וחצי בלילה לארבע בבוקר, שבה הם מקבלים צ'אנס להצחיק.

 

בין חדר האמנים לבמה מפרידים מעבר ארוך וחשוך ושתי דלתות. באחת מהן מגיעים האמנים לבמה, והשנייה מובילה ישירות לרחוב. מי שהלך לו טוב, יסביר לי סטנדאפיסט אחד בהמשך הלילה, חוזר לחדר כדי להיות עם כולם. מי שפישל מראה לעצמו את הדרך החוצה, איפה שה־Z0A חוזר להיות סתם ראשי תיבות של בית ציוני אמריקה.

בשעה 11 מתחילים להגיע אנשים לחדר. אלה מהם שעובדים עם אביזרים גוררים אחריהם מזוודות דיילים מלאות פרופס, והמקום מתחיל להיראות כמו סוג מאוד מוזר של טרמינל.

 

אחת שנראית לגמרי לא רע ניגשת לדבר איתי. ליתר דיוק, אני מבין אחרי כמה שניות, לא לדבר איתי אלא לנסות עלי בדיחות שהיא מתכוונת לנסות עוד מעט על הקהל. כשנכנס לחדר הבעלים והמפיק של הערב, היא נבהלת וגוררת אותי החוצה. רק שמונה חודשים היא בסטנדאפ, ועדיין לא מרגישה בנוח לנסות בדיחות בנוכחותו.

 

 

בחוץ היא יורה עלי בדיחות בקצב מטורף. מתקנת, משנה ומתלבטת עם עצמה ועם הפאנץ'. אני מנסה להילחם על החלק שלי בדיאלוג, להשחיל משפט, ובתמורה מקבל עוד ועוד פאנצ'ים. כשיש לה פאנץ' טוב אני צוחק. צחוק אמיתי, לא של נימוס. בצחוקים שלי היא סוף סוף נעצרת, והפנים המתוחות שלה נרגעות לשבריר שנייה של סיפוק. ברגעים האלה ברור לגמרי מה בחורה יפה כמוה עושה במקום כזה: היא ממש אוהבת להצחיק. ויש לה גם את התכונה שאני מכיר רק כגברית, לנסות בדיחות על מי שאפשר. זאת הפעם הראשונה שאני נתקל בזה אצל אישה, החצי של האוכלוסייה שטוען לבעלות על אינטליגנציה רגשית.

 

"אימא שלי אף פעם לא מודה שהיא קנתה בגד.

'מה, אימא, קנית ג'ינס?'.

'מה, זה? לא, מה פתאום. לקחתי את סבתא לבית חולים, ובדרך עצרתי בקניון, ובמקרה היה שם קסטרו, והיה לי זיכוי אז חשבתי לממש אותו. את רוצה אותם?'"

 

מישהו נוגע לי בגב ומבקש שאעזור להעלות לבמה סטנדאפיסט נכה בכיסא גלגלים. כשאני עושה את זה, הראש שלי נכנס לשנייה לתוך העיגול של התאורה והקהל מבחין בי. פתאום אני מבין כמה זה מפחיד, ובורח משם. הבחור בכיסא נשאר לבד על הבמה, ופותח חזק. 

 

"אתם מסתכלים עלי, ואני יודע מה אתם חושבים: 'מסכן, הוא מקריח'"

 

יש לו חומר טוב, לבנאדם. הקהל הולך איתו ומפרגן למרות שההגשה שלו כבדה ואיטית. הוא לא מנסה לרצות, להצחיק ולעשות שמח. יש בזה משהו מיוחד ונדיר.

 

"מה זה הסדרה הזאת 'כמעט מלאכים'? את מי מעניין 'כמעט'? תהיו מלאכים, תודיעו לי. אני אבוא. אני כמעט הולך. זה מעניין מישהו?"

 

הבחור שאיתו הרמתי את הכיסא מתקרב אלי ולוחש לי להוריד אותו כשהקטע מסתיים. אם הוא יתחיל לנשום בכבדות, הוא מוסיף, תחנוק אותו חזק. זה ירגיע אותו. בינתיים הוא נראה רגוע לגמרי, ופונה למישהי בקהל.

 

"כדאי לך לצאת איתי. אני דוגמן הבית של ביטוח לאומי".

 

ההיא שנראית לא רע עולה לבמה. היא מתחילה את ההופעה שלה, אבל מהר מאוד נתקלת בסדק ברצפה וכמעט נופלת. היא עושה את הדבר הנכון ומדברת על זה עם הקהל. שרירי האלתור שלה עוד לא חזקים, והסדק ברצפה לא מתפתח אצלה למשהו ארוך ומלא; רועי לוי או אדיר מילר היו מוציאים מזה 20 דקות של צחוק היסטרי. אבל הקהל סבלני, ונותן לה לצבור את שעות הטיסה שלה.

 

"גם לכם היה בגיל ההתבגרות את הדיאלוג הזה עם אימא?

'אימא, אין לי מה ללבוש'.

'יש לך מלא בגדים, הארון שלך מפוצץ'.

'אני אומרת לך שאין לי מה ללבוש, אין לי מה ללבוש!'.

'הנה, מה רע בזה? זה נורא גזעי'.

'זה הסרפן של סבתא!'"

 

עוד מעט תורה של הפסיכולוגית. היא בת 30 ומשהו, למדה פסיכולוגיה אבל שונאת את זה, ודודה שלה לחצה עליה לנסות להגשים את חלומה האמיתי ולתת לסטנדאפ שנה וחצי ניסיון. ובואו נודה בזה, לתת לסטנדאפ שנה וחצי ניסיון זה כמו לתת להרואין שנה וחצי ניסיון. אנשים שם עושים את זה שמונה ועשר שנים, לפעמים גם יותר מזה, והם אומרים שאי אפשר לעזוב: אתה תמיד מפחד שאם תעזוב עכשיו, בטח תפספס את הפריצה הגדולה שאמורה לקרות לך בעוד חודש או חודשיים. אחד אמר לי שבכל פעם שהוא נוסע לחופש או יוצא למסיבה, הוא בטוח שבדיוק אז מגיע מישהו חשוב מהטלוויזיה. ואני רוצה לשאול, מתי לעזאזל תפסיק לחכות.

 

 

בינתיים מספרת לי הפסיכולוגית שהמופע שלה מדבר על הקשיים בחיי רווקה בת 30 פלוס. פתאום היא מקבלת אס־אם־אס וקמה. יש לה בליינד דייט, והבחור מחכה בחוץ. אני נפרד ממנה, מאחל לה הצלחה בדייט, ונתקל בהיא שניסתה עלי חומרים בתחילת הערב. אני שואל אותה איך הלך עם החומרים החדשים. לא הלך, היא אומרת. פשוט לא היה לה אומץ לנסות.

 

אפשר להבין אותה. המאוחרת היא ממש לא ערב חובבים. זה יום חמישי, ליל בילויים חזק ורווחי. האנשים שעולים לבמה אולי לא מוכרים לכם ולא ראיתם אותם בטלוויזיה, אבל הם מוכשרים, והם לוקחים את החלום שלהם ברצינות תהומית. החלום הזה הוא לבנות מופע, וכדי להגשים אותו מגיע הסטנדאפיסט למועדון פעמיים־שלוש בשבוע במשך שנים, ובכל פעם מנסה על הקהל רבע שעה של חומר. השיטה מובנית ובדוקה: לוקחים חומרים שכבר נוסו על קהל וקיבלו צחוקים, מה שנקרא בשפה המקצועית "באנקרים", ומשלבים בהם דברים שטרם נוסו. אחר כך מסננים החוצה מה שלא עובד, מדייקים ומשייפים מה שכן, וככה יוצרים בהדרגה מופע של שעה ורבע - אורכו הסטנדרטי של מופע מסחרי.

 

חוץ מלכתוב חומרים, סטנדאפיסט בונה בשנים האלה את אופן ההגשה שלו ואת האישיות הבימתית. ולא פחות חשוב, הוא לומד לא להישבר כשהקהל לא צוחק. מתאגרפים תאילנדים נוהגים לבעוט בעץ קוקוס מאות ואלפי פעמים ככה שהעצם הזאת בקדימה של הרגל פוגעת בעץ בעוצמה רבה. הבעיטה החוזרת ונשנית הורגת את העצבים סביב העצם, והופכת את המתאגרף לחסר כאב. נראה לכם מטורף? אז תזכרו מאיפה תאילנדיות מסוימות יורות פירות וירקות וצורכי משרד, ואם הן לא נולדו עם המתקן המתאים הן עושות ניתוח ואז יורות. סטנדאפיסטים עושים על הבמה בדיוק את מה שמתאגרפים תאילנדים עושים עם הקוקוס: בועטים פאנצ'ים לקהל וחוטפים בחזרה שתיקות ועלבונות, עד שהעצבים סביב האגו שלהם מאבדים תחושה.

 

 

אבל לא רק איכות החומרים קובעת הצלחה ב"מאוחרת", אלא גם המיקום בליין־אפ. הכי קשה להיות הראשון ולקבל קהל קר, או לעלות אחרון לפנות בוקר ולקבל קהל מת. כולם מסכימים שהכי טוב להשתבץ שלישי או רביעי, והדעות חלוקות בשאלה אם עדיף לעלות אחרי מישהו שהתרסק או מישהו שהפציץ: מישהו שמתרסק הורג את הקהל ומוציא לו את החשק לעוד, ומי שהפציץ הציב רף הצחקה גבוה מאוד. אפילו אם הוא עשה את זה מגובה של כיסא גלגלים.

 

"לאבא שלך יש ביטויים שרק הוא מבין. מכירים את זה שהוא מתהפך עליך עם ביטוי שרק הוא מבין? 'טמבל שכמוך!' למה שכמוך? אתה רוצה להגיד טמבל, תגיד טמבל. מה אתה משווה אותי לעצמי?"

 

בחצות וחצי מגיע המפורסם. ההוא שאתם מכירים מהטלוויזיה. הוא בדיוק סיים הופעה באולם ליד, והוא מגיע לכאן, לבמה הקטנה יותר, כדי לנסות חומרים חדשים. בגלל מקדם הפרסום שלו הוא זה שיסגור את הלילה בשלוש או בארבע בבוקר, ויצטרך לגרד את הקהל מהרצפה. בשלב הזה של הלילה זה אומר שיש לו כמה שעות לחכות בחדר האמנים, כמו כולם; גינוני כוכבות לא קיימים בבית ציוני אמריקה.

 

הפסיכולוגית חוזרת פתאום, רבע שעה אחרי שהלכה. היא מספרת שהדייט שלה לא נראה משהו, אז היא נפרדה ממנו בנימוס ופיצתה אותו בכניסה חינם להופעה. אני פונה לראות איך הולך למי שעומד עכשיו על הבמה. לא רע, האמת. הקהל טוב הערב. אני מציץ על הקהל דרך חור בווילון שבצד הבמה, ונזכר שקודם סיפר לי אחד הסטנדאפיסטים שפעם, תוך כדי הופעה במועדון, הוא הבחין שדרך חור בבד מבצבץ זין של קולגה, שהשתעמם מלחכות לתורו לעלות לבמה והחליט להיחשף לקהל כבר בשלב ההוא של הערב. אני מתרחק מהווילון. לך תדע מי דחף לפה את החדק שלו.

 

הקהל טוב היום, אומר לי הוותיק שנעמד לידי. הוא מתקרב ל־40, אבא לשניים, גר בנס ציונה או במודיעין, לא זוכר. קהל טוב, הוא אומר, ונשמע לי קצת כמו מציל מבוגר שמדבר על הים. ואז הוא עולה לבמה, ולפני שאני מספיק לשים לב לוקח מתנה שמישהי בשולחן קרוב לבמה קיבלה מהחברים שאיתה, ומתחיל לדבר על זה. הקהל נקרע מצחוק. אין ספק שהוא מכיר את הטריקים ויודע את העבודה.

 

 

"כל שם בתנ"ך יש לו משמעות. למשל יצחק: למה קראו ליצחק יצחק? כי שרה אימנו צחקה. למה קראו ליעקב יעקב? כי הוא רצה להיות בכור, אז הוא תפס בעקב של עשיו כדי לצאת ראשון מהבטן. מלשון זה קראו לו יעקב. איזה מזל שהוא תפס אותו בעקב. תארו לכם שהוא היה תופס אותו בשוק: אברהם, יצחק ושוקי"

 

בסביבות שתיים בלילה מגיע הילד. הוא נכנס לחדר, סוחב איתו ארגז פתוח מלא באביזרים שהוא בנה, שכל מטרתם להצחיק. זה לא משאיר הרבה אפשרויות: ילד קטן עם ארגז צעצועים.

 

הילד בן 35. הוא מדבר בשקט, בקול רך, לא בדיוק תכונה אופיינית לסטנדאפיסט. הוא נעים הליכות, מפרגן לאחרים, והעינים שלו בורקות כשהוא מספר לי על רעיונות חדשים לפאנצ'ים עם פרופס. לפני הסטנדאפ הוא היה נהג מונית, מה שבטח הוסיף לו לא מעט חומרים.

 

"בנות הן מה זה מוזרות. היום התחלתי עם מישהי, אמרתי לה 'מה בחורה יפה כמוך עושה במקום כזה?'. היא התחילה להתעצבן, 'אידיוט, תצא לי מהבית!'"

 

היום הילד מופיע עם הצעצועים שלו, וזה ענק. אין גבול לכמות הפעמים שאני מוכן לראות את החיקוי שלו לאיש מזיין עטלף, משהו עם תנועות אגן ומטרייה שחורה שנפתחת ונסגרת.

 

יש המון בדידות בסטנדאפ, הוא אומר לי, ואחר כך הולך לזיין מטריות.

 

"בנות תמיד חופרות. מרוב שהן חופרות אתה כבר לא שם לב מה אתה עונה. 'מאמי, תראה, עשיתי שפם!' נו? אז תורידי אותו"

 

אבי אטינגר, כותב וסטנדאפיסט מבריק, אמר פעם "תגידו מה שתגידו על מיידאנק, זאת מסגרת". באותה המידה, גם על סטנדאפ אפשר לומר שזה מסגרת. מי שעובד בה עולה לבמה שלוש פעמים בשבוע במשך שנים, מסתובב עם פנקס ורושם כל רעיון באובססיביות. מחכה לרגע שבו סוף סוף תגיע הפריצה הגדולה, אבל הרגע הזה בדרך כלל לא ממהר להגיע.

 

תראה את ברלד לדוגמה, אומר לי אחד הסטנדאפיסטים לקראת סוף המאוחרת. ברלד הוא מיתולוגיה בתחום: שנים הוא עושה סטנדאפ שאין דרך לתאר את ההשפעה שלו על הצופה בלי להשתמש במילה תחת. הוא פותח לך את התחת, מעיף לך את התחת, מפרק לך את התחת, קורע לך את התחת. ברלד נכנס לכם רק עכשיו לתודעה ב"בובה של לילה", עם חיקוי בן זונה של נאור ציון.

 

נכון, תראה את ברלד, אומרים גם האחרים. תראה כמה שנים זה לקח לו.