יש מלכה!

אחרי חודשים של הכנות והתרגשות רבתי, ישראלים רבים מתכנסים במיאמי לתחרות "מיס ג'ואיש", לבחירת הצעירה היהודיה היפה ביותר. המפיק, השופטות, המאפרות ורוב המתמודדות מגיעים מהקהילה הישראלית, אבל המטרה הרחבה היא לחזק את הקשר בין הישראלים ליהודים של דרום פלורידה, אבל איך באמת אומרים ליפסטיק באנגלית?

 

שעה קלה לפני תחילת תחרות "מיס ג'ואיש", האווירה מאחורי הקלעים של האולם לחוצה ודחוסה. הבנות מטופפות על עקבי 12 סנטימטר, כמה מהן באיפור חלקי ("אין לנו מספיק מאפרות!", מתלוננת בכעס המאפרת הראשית), אחרות מגלות תושיה של הרגע האחרון ("את האיפור עשיתי בעצמי, אבל הריסים זה מלאכותי", מגלה אחת מהן בטפיחה עצמית על השכם). קורל, יפהפיה ישראלית לפני צבא שנמצאת באמריקה רק כמה חודשים, מנסה לתקשר עם המאפרת האמריקאית: "איך אומרים ליפסטיק באנגלית?" היא שואלת את הבנות שמסביבה. כמה מהמתמודדות מנסות לפלס דרכן החוצה ללא הצלחה. "אמא שלי פה ולא נותנים לה להיכנס!" קוראת אחת מהן בפאניקה, וקורל נאנחת "אני מקנאה. חבל שההורים שלי בישראל ולא יוכלו לראות אותי הערב".

 

 

המלכה היוצאת, אלינור קדוש, בחודש השביעי להריונה, נראית מותשת ועייפה. "נראה כאילו יש לי לבן מתחת לעיניים?" היא שואלת אותי בדאגה אחרי שזכתה לאיפור כבד במיוחד. "טוב זאת כנראה רק הזווית של התאורה", היא מרגיעה את עצמה. "אולי אני לא אשים את הכתר על הראש, רק אחזיק אותו ביד", היא מהרהרת בקול רם. "בכל זאת, עברו שבע שנים מאז שזכיתי". אבל הבנות שמסביבה מוחות: "מה פתאום, תראי איך הצלחת להחזיק את התואר הזה שבע שנים, בטח שעל הראש!". היא מספרת לי שלמרות הבטן הגדלה היא התגייסה ברצון לעזור לבנות בחודשים האחרונים, בעיקר בנושא האימונים המפרכים בהליכה על עקבים. אף אחת מהבנות לא נופלת, אך מאוחר יותר, כשהן על הבמה, לא כולן מצליחות לשמור על הליכה חיננית פלוס שיווי משקל. הן מוותרות על החינניות.

 

אחת המועמדות, דקיקה להפליא, מסתכלת על בטנה ומתלוננת על "הגלגל הזה שיוצא לי מעל לחגורה", אבל מועמדת אחרת מרגיעה אותה: "אל תדאגי, אף אחד בקהל לא יראה את זה מרחוק". כאשר הבנות מעלות בעצמן את השאלה שלשמה התכנסנו כאן הערב: "מי הכי יפה?" אחת מהן מסכמת באמריקאית פוליטיקלי קורקטית: "כל אחת והאיכויות שלה", ומועמדת אחרת מתרגמת לעברית יומיומית: "לכל אחת יש ת'פואנטה שלה". הזמרת ג'ולייטה דניאל תופסת חלקת מראה מרכזית, מתקנת איפור תוך שהיא מתפננת על עצמה ארוכות. היא נוטשת את העמדה רק כאשר צופה מהצד מפרגנת לה "את נראית מדהים!".

 

בשלב זה נראה שהבנות מתכנסות אל תוך עצמן. אפילו השאלה שעולה שוב ושוב – "צריך לשים מייק אפ על כל הגוף?" – כבר לא זוכה לתגובות. דממה מוחלטת. אבל אז, ממש כמו בסערה שאחרי השקט, פוצחת דיווה אחת מהחדר הסמוך במיני התמוטטות עצבים, שכוללת האשמות קשות לכל עבר ובעיקר לכיוון מפיק התחרות. הוא, מצידו, מאתגר אותה בשאלה "למה אתן לא מוכנות?" "מאיפה אני יודעת למה אני לא מוכנה?! אני הייתי פה ראשונה!" היא עונה בצעקות. "תראה את השיער שלי! אף אחד לא שם עלי פה. תראה איך הספרית שלך הרסה לי ת'שיער! תראה מה עשתה לי. נראה קטסטרופה". אסף הספר, שמלבד היותו אחראי על תוספות שיער מרשימות במיוחד (“השיער שלי כל כך כבד שעוד שניה הראש הולך ליפול לי", מקטרת קדוש), הוא גם אחראי על שמירת מורל גבוה מאחורי הקלעים וכבר מנווט את התמיכה הרגשית הנחוצה לדיווה הנסערת. או במילותיו שלו: "שמישהו ירגיע את הבוב'לה הזאת". הוא מנסה את גישת התמיכה החיובית: "מה זה פה? אין מוזיקה, אין אקשן, אין נאטינג. יש פה אוירה כאילו מישהו מת, בחיי". הוא מעלה את מושג הפירגון מדרגה או שתיים כשהוא מבטא את הכרתו בכישוריה האמנותיים-פסיכולוגיים של הזמרת ג'ולייטה: "איזה מין זמרת את? תעשי פה קצת שמח". בהיעדר שיתוף פעולה הוא לוקח יוזמה ומסלסל זוהר ארגוב בעצמו, כשהוא מנסה לעודד את הבנות בשפה שווה לכל נפש: "את בכלל מלכת אסתר, כפרה", "השיער שלך פצצה, סוף הדרך", ולשלישית הוא נותן את המחמאה האולטימטיבית, גם אם המסר קצת מבלבל: "את יותר מידי יפה. במקומך לא הייתי עולה לבמה". הוא מסכם במסקנה: "אני, אם הייתי עולה לבמה, בטוח הייתי זוכה". הצחוק המרוצה מכיוון הבנות מראה שאסף, בדרכו המיוחדת, הצליח להרגיע את החבורה.

 

יודע מה? אל תשלם לי!

כבר עוד מעט שבע, והחבורה שמאחורי הקלעים מחליפה הילוך: "מישהו ראה קלטות סוני כחולות?" שואל הצלם בלחץ. "תכניס לי את הבייביליס לאיזה תקע מהר", קורא אחד ממעצבי השיער, "אין לי פה חשמל". "ממש חם פה, מה אין מזגן?" מתלונן עובד נוסף, והמפיק מזרז את הבנות: "כל מי שמוכנה החוצה!" בין לבין אחד האסיסטנטים של אחד ממעצבי השיער מחליט לרוקן מיכל של ספריי לתוך הראש של אחת המועמדות. התוצאות מחניקות. רסיסי הספריי הניתזים באוויר מתקבצים לצורת סימן שאלה, כשהשאלה היא: האם אפשר למות מספריי לשיער (ברגע זה נראה שכן). לפני שיהיה מאוחר אני נמלטת החוצה לנשום קצת אוויר נטול אדי יופי ומחכה עם הקהל הנרגש, רבים מהם בני משפחה וחברים של המועמדות, לפתיחת הדלתות.

 

באיחור ישראלי אופנתי (ארבעים וחמש דקות) נפתחות הדלתות, ובאיחור אופנתי נוסף (ארבעים וחמש דקות נוספות) מתחיל האירוע. בפתיחה לאולם מונח שטיח אדום ארוך וחגיגי, וצלם אחד מבקש לצלם את העומדים בחוץ על רקע שלט החסות ממש כמו באוסקר, אבל אין ממש היענות. עם פתיחת הדלתות, מתקבצים אנשים רבים בתור ארוך ומתרחב למזנון, שם מתפתחת לה מהומה קטנה כשהמוכר דורש 65 (!) דולר על המבורגר, חטיפים וכמה בקבוקי מים. חילופי דברים של "יודע מה? אל תשלם לי!" ו"אתה אל תגנוב ממני!" בלופ חוזר, בניחוח בורקס גבינה שברקע, מחזקים את התחושה שאפשר להוציא את הישראלים מהארץ, אבל תמיד אפשר לשכפל את ישראל במיאמי.

 

סוף סוף נפתח הערב. לבמה עולה אחת המועמדות אשר שרה ברוב כישרון את "שיר המעלות". הבדרן האמריקאי פיטר פוגל, שמנחה את הערב בליווי מנחה נוספת, מנסה להצחיק את הקהל בבדיחות על ישראלים ("אני אוהב איך הישראלים מגיעים לאמריקה ומשתלטים מייד על תעשיית ניקוי המזגנים") ועל האמינות שלהם בעסקים ("אני גם אוהב איך שבסוף הניקוי מושיק מגיש לך חשבונית, וכשאתה שואל איך זה הגיע מ-49 ל-749 הוא מציין במבטא כבד שזה היה 'ורי ורי דירטי'".) אבל הקהל לא ממש מתחבר להומור הזה, ובעיקר לא מתרשם מהבדיחות על חשבון המועמדות: "אני מבטיח לכן שהן מאה אחוז גלאט כושר" ו"הן ממש גורמות לי לרצות לחזור לגיל ארבעים".

 

ים, שיזוף ושופינג

בשלב זה פונים המנחים להציג את השופטים, מדגם נאה ומגוון מהקהילה הישראלית-יהודית של דרום פלורידה, שכולל בין היתר רופא, עורכת דין, איש תקשורת, בעל מסעדה ודוגמנית לשעבר. לבנות ניתנת הזדמנות להציג את עצמן בקטעי וידאו קצרים; ברוח הקהילה השוכנת לחוף ים ההוביז השולטים מתגלים כ"ים, שיזוף, ושופינג". מועמדת מספר 6 מכריזה שבגילה הצעיר כבר הגשימה את משאלת חייה: "להגיע למיאמי", ולזה, היא מדגישה, "הגעתי בכוחות עצמי". בקצה השני של הסקלה נמצא את המועמדות שכבר שהרזומה שלהן כולל הישגים שהיו מספיקים לארבעה אם לא חמישה אנשים, למשל מועמדת מספר 10, שהיא בדרך להפוך לדוקטור לארכיאולוגיה ובינתיים היא רקדנית ג'אז ובלט מקצועית, פעילה ומתנדבת במספר מכובד של ארגונים ומה לא.

 

משתתפות נוספות מציגות שאיפות חוצות גבולות ועמים, כמו מועמדת מספר 5 עם המשאלה ש"אנשים יהיו יותר בריאים" ומועמדת מספר 8, שטוענת בצדק כי "למרות שאנחנו מבזבזים את כל הזמן שבעולם לדאוג שכולם יהיו יודעי קרוא וכתוב, אף אחד כבר לא קורא", ובהתאם לכך מביעה משאלה ש"אנשים יקראו יותר". מועמדת 9 מסיימת את המשאלה שלה ב"בשנה הבאה בירושלים", מועמדת 13 מקווה ש"נדע לשמור על כדור הארץ" ומועמדת 16 מציעה לאמץ את האהבה כדת החדשה "כי כך יהיו פחות פשע ושנאה בעולם". מועמדת מספר 2 מגלה בכנות כובשת כי "המשאלה שלי היא לזכות יום אחד בלוטו", ואילו מועמדת מספר 14 מביעה משאלת שלום בסגנון קצת שונה "שתפסיק המלחמה בישראל והפלשתינאים יעזבו אותנו בשקט". לא ברור אם היא זוכה לתשואות רמות מהקהל בזכות הישירות או בזכות המסר.

 

הבנות עולות לבמה בשמלות קאז'ואל בסגנון ישראלי-דרום פלורידיאני, ומיד אחריהן הזמרת המקומית ג'ולייטה דניאל נותנת הופעה קריוקית אירוויזיונית עם הרבה נצנצים ומחשופים. הבנות עולות לסיבוב במה נוסף, הפעם בביקיני, חלקן חופשיות ונינוחות, מבליטות את מה שצריך. אחרות נעות מעט בחוסר נוחות, ניכר שהן מובכות מהחשיפה לעיניהם הבוחנות והביקורתיות של השופטים והקהל. מיד אחר כך נבחרות "עשר המועמדות שעולות לשלב הגמר", וגם ממרחק גדול מהבמה ניתן להבחין באכזבה הגדולה של הבנות היפות שנשארו מאחור.

 

את ממש מושלמת, יפה ומתוקה

 

 

לצורך הפוגה ועידוד המועמדות שנשרו בדרך ובני משפחותיהן המאוכזבים, עולים לבמה בזה אחר זה מגוון זמרים ים-תיכוניים ותוצרת הארץ: אלי עידן, אבי סינואני, ומייד אחריו בנו, הכוכב העולה גל סינואני. הבופה הים תיכוני הזה כנראה קצת כבד מידי לטעמם של רבים בקהל, שעוזבים חליפות את מושבם לטובת התגודדות רעים באיזור המזנון ("יודע מה? אל תשלם לי!"). התנועה החוצה ופנימה לא מרתיעה את שרשרת הזמרים הים תיכוניים, שמתקשים לעזוב את הבמה, כל אחד בתורו, ודבקים בעוד כמה דקות של תהילה. האירוע מתחיל לאבד פוקוס, וכדי להישאר עירנית אני מנסה לתרגם לבעלי את השירים לאנגלית. הוא דווקא מזדהה לגמרי עם המסר של "אשה בונה אשה הורסת". אני מוותרת על התרגום של "את ממש מושלמת, יפה ומתוקה" הדביק, אבל מסתבכת לגמרי כשאני מנסה לתרגם את הקלאסיקה: "נשבע עיוני לא בוגד, בחיאת עיוני לא בוגד".

כשהקומיקאי פיטר פוגל חוזר לבמה, הוא מצויד בחומרים טובים וספונטניים שצבר מאחורי הקלעים בזמן שחיכו לתורו. הקהל הפעם מגלה יותר סימפתיה. יש חשש באוויר שגם אחרי כל הזמרים, וההמבורגרים במזנון, השופטים עדיין לא הגיעו להכרעה. "שלושה ימים בערך היו לשופטים לבחור את המלכה", פוגל מתחבר לחששות הקהל, "אני מתאר לעצמי שזה מספיק זמן". הקהל צוחק בחשש קל. "למה שלא נשיר משהו? באמת?" הוא מרמז לשרשרת השירים הבלתי נגמרת. "בזמן שלקח לחלק הבידורי של המופע, מיסיס קדוש הספיקה להיכנס להריון והיא עוד מעט עומדת ללדת". הקהל שואג מצחוק.

 

ואז סוף סוף מגיע רגע האמת. השופטים תופסים מיקרופון ומכריזים על התוצאות: חביבת הקהל – מועמדת מספר 3. סגנית שניה – מועמדת מספר 5. סגנית ראשונה – מועמדת מספר 18. ועכשיו מגיע הזמן להכריז על מיס ג'ואיש עצמה. לבמה עולה האקס-מלכה ההריונית, אלינור קדוש, בשמלה לבנה וכתר על ראשה, ומכריזה בחיוך: "המלכה החדשה היא... אלינור קדוש. לא לא, סתם. מיס ג'ואיש של דרום פלורידה לשנת 2011 היאאאאא: מספר 15, אוראל ביטון!!!"

 

אוראל, אני מזכירה לעצמי, היא אותה מועמדת ששרה בתחילת הערב את שיר המעלות, זאת שאמרה שהחלום שלה הוא לעמוד על במה ולהיות זמרת. הערב היא הגשימה שתי חלומות לפחות על במה אחת. חוץ מזה, היא נורא נורא יפה. יחי המלכה החדשה!

 

 

הכירו את השופטים

לפני שהכל יגמר, תפסנו שיחה עם שופטות התחרות כדי לקבל תמונה יותר מלאה על האירוע ועל אלו שגזרו הלילה את גורלן של עשרות נערות שאפתניות. ויוי דוידוב (לשעבר נחמה), אומרת: "שנים רבות הייתי דוגמנית בארץ, השתתפתי בתחרות מלכת המים של 'העולם הזה' לשנת 1986, הפנים של שנות השמונים של 'עולם האישה' ותחרות היופי הארצית. גם כאן המשכתי לעבוד עם כמה סוכנויות, בעיקר בצילומי קטלוגים. רוני חזן פנה אלי כיוון ששמע שהייתי דוגמנית ורצה להראות שיפה לא חייבת להיות טיפשה. אני כיום טייסת מסחרית, בעלת חברת תעופה שלי, והדוגמה שלי מראה שלאישה יש מה להציע למרות היופי. יש לי שני ילדים בוגרים, בן ובת, ולמרות שהם עשו איתי קטלוגים בילדותם ונהנו מזה מאוד, הם מעולם לא ראו בזה עתיד וגם אני לא משכתי לכיוון הזה. רציתי משהו אחר בשבילם וכנראה שהצלחתי, כי היום שניהם נמצאים בכיוון אקדמי והדוגמנות היא עבורם משהו שנשאר בעבר".

 

עורכת הדין שרה שולביץ' מספרת: "אני תובעת לשעבר מטעם המדינה וסניגורית פלילים בהווה. אני גם מופיעה הרבה בערוצי הטלוויזיה המרכזיים. אני מחוברת מאוד לתחרות הזאת ובעיקר לנושא של הקשר היהודי עם ישראל, וגם מהסיבה הפשוטה שהתחרות הזאת מבליטה את היופי הרב שיש בסקטור שלנו. את יודעת איך הגברים היהודים מתלוננים לפעמים שהיהודיות לא מספיק סקסיות ויפות, ויוצאים בגלל זה עם 'שיקסות'? התחרות הזאת מראה שזה ממש לא נכון. יש אצלנו המון יופי. אני גם צעירה כך שאני מתחברת לנשים הצעירות היפות האלו וחושבת שאנחנו צריכות להיות גאות במה שיש לנו ובזהות שלנו".

 

תמר זימד מוסיפה: "אני פעילה בוועד למען החייל, מקדמת אמנים ואת הרעיון של 'שלום דרך אמנות'. בארץ אני פעילה במגזרי הדרוזים והבדואים. בגיל 20 הזמינו אותי להשתתף בתחרות מלכת היופי של ישראל, אבל ההורים שלי לא הסכימו, אז אני עושה כאן איזה שהוא תיקון. חוץ מזה שאמרתי לשופטים שאם יש להם בעיה במי לבחור, הם תמיד יכולים לבחור בי. התנדבתי לשמש ספונסרית של התחרות כיוון שאני מאמינה שיופי יכול לקדם את האישה בכיוונים הנכונים. צריך לחבר את היופי שקיבלת במילא במתנה ולגלגל את זה, לכוון את זה למקום גבוה, אפילו בכיוון של עזרה לישראל, שלא ישאר סתם יופי. כי כמו שכולם יודעים, 'יופי בא ויופי הולך'".

 

מרים קלי שרעבי: "אני בעלת Pink Nail Spa. בגיל צעיר נמשכתי לתחום של דוגמנות אבל אחר כך את גדלה כאישה לראות מה המסלול שלך בחיים, ועבורי זה לא בהכרח היה יופי. אני מגדירה עצמי כסטודנטית של החיים. כל הזמן לומדת. גם האירוע הזה של מיס ג'ואיש הוא עבורי למידה. במשך השנים התפתחתי כאמנית, והיום אני צובעת ציפורניים כדי לתמוך באמנות שלי. אני גם פעילה בתוכנית JEWEL שמטרתה לחבר נשים יהודיות מכל העולם לשורשים שלהם ולישראל. בחרתי להיות ספונסרית של האירוע הזה וגם להשתתף בו כשופטת כיוון שאני נמשכת לכל מה שעוזר לחזק את הקשר היהודי-ישראלי".