האוטו שלנו

ארבעה חודשים של דחיית רכישת רכב הגיעו לסיומם בלי דרמות גדולות ועם טרנטה חמודה חונה בחוץ. השאלה הגדולה היא למה זה לקח כל כך הרבה זמן. התשובה בפנים

 

אלה מביניכם שמקדישים כמה דקות בסוף השבוע כדי לקרוא את הטור הזה בחודשים האחרונים, ראשית, מבורכים תהיו, ושנית, אתם בוודאי כבר מכירים את ייסורי רכישת הרכב שעברתי מאז שהגעתי לכאן. בעיקרון, זה לא אמור להיות כל כך מסובך. למרות שעוד בארץ הודעתי לכולם שאני מתכוונת להסתדר מצוין בלי רכב, הרי כמו כל אדם שקצת בודק לאן הוא מגיע, ידעתי שבלי אוטו החיים בלוס אנג'לס אינם חיים, וכי אחד הדברים הראשונים שאני צריכה לעשות זה לשים יד על ארבעה גלגלים ומנוע שיביאו אותי מנקודה א' לנקודה ב'. אחרת, לקנות חלב זו הליכה של 20 דקות, להגיע מווסט הוליווד לדאון טאון זה שעתיים ברוטו עם כל מיני פתרונות מאולתרים, כשצריך לנסוע לעבודה מחוץ לעיר או סתם לבקר חברים, אתה מוציא הון תועפות על השכרת רכב, אתה מבזבז הרבה זמן, הרבה אנרגיה והרבה יותר מדי רזרבות מכפי שצריך, ומגיע הביתה בסוף היום מרוט, מעוך ובלתי נסבל לסביבה.

 

 

באמת שלא ברור איך עמדתי בזה. במיוחד כשנעצרים רגע לדבר על המיצג הארכיאולוגי הנקרא 'אוטובוסים' בלוס אנג'לס. זה מתחיל קודם כל עם התדירות שלהם, שהיא נמוכה אפילו יותר משנתון הייצור של רובם. אני כבר לא זוכרת כמה פעמים הגעתי לתחנת האוטובוס אחרי שבדקתי היטב באינטרנט את לוח הזמנים, רק כדי לגלות שאין שום קשר בינו לבין המציאות, והאוטובוסים האלה מגיעים בזמנם החופשי, בערך פעמיים בשעה. הם כולם נראים כאילו הביאו אותם לכאן היישר מרחוב אלנבי של שנות ה-50' והם משתרכים לאיטם בפקקים כאילו אין מחר. כדי לבקש מהנהג שיעצור בתחנה, אתה צריך למשוך במין כבל שאני מוכנה להישבע שכמותו לא ראיתי מאז שנסעתי מחולון לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב כשהייתי בת 13 וחיפשתי קסטות זולות של אבנר דן, שמאוד הצחיק אותי אז (מה קרה, לכם אין שלדים בארון?). האנשים היחידים שעולים על אוטובוסים בלוס אנג'לס הם או כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם רכב, או כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם מקום לישון בו, אז הם מנמנמים בספסל האחורי וחולמים על מקלחת בזמן שכל היושבים מסביב מריחים את הסיבה לחלומות האלה – או אנשים מוזרים כמוני, תושבים חדשים יחסית שפשוט לא מצליחים להביא את עצמם לרכוש אפילו טרנטה קטנה.

 

אפשר למצוא כל מיני הסברים פסיכולוגיים לשאלה מדוע לוקח לאדם ארבעה חודשים לקנות כאן אוטו, כשהוא יודע שארבעה חודשים הם ככל הנראה שיא עולמי של חיים נטולי-הגה בלוס אנג'לס. אני מניחה שההסבר העיקרי במקרה שלי הוא שארבעה חודשים הם עדיין מעט מאוד זמן מכדי להרגיש כאן בבית. שכל ההרפתקאה הזו עדיין מרגישה לי כמו איזה אקט תיירותי שמתמשך קצת מעבר למה שהיה צריך. שבאיזשהו מקום במוח האחורי נמצא האיש הקטן שאומר לי כל יום: ' אל תנסי יותר מדי להשתקע פה, כי ממש עוד מעט את נוסעת חזרה לישראל'.

 

לזה אפשר להוסיף את ההיסוס להוציא כסף על משהו שאת משכנעת את עצמך שהוא מותרות, למרות שברור שהוא לא. ויש גם את העניין הזה של ההליכה ברחובות. הקושי הגדול ביותר שלי בניסיון להתרגל ללוס אנג'לס הוא בעובדה שהיא לא דומה לשום עיר אחרת שגרתי או ביקרתי בה. היא חסרה את הווייב האורבני של המוני אנשים שהולכים ברחובות ומייצרים אופי מיוחד, משהו שלעכבר עיר כמוני הוא מאוד משמעותי.

 

כשאני חושבת על כך, הניסיון למלא את החוסר הזה היה שיקול מרכזי כמעט בכל החלטה שלקחתי מאז שהגעתי לכאן, גם אם לא הייתי מודעת אליו. החל מהבחירה המשמעותית היכן לגור ועד החלטות לא באמת חשובות כמו איפה ללכת לראות סרט, כל הזמן חיפשתי מקומות בהם אנשים הולכים ברחוב. יחסית. אולי זו גם היתה עוד סיבה לדחיית רכישת הרכב. כי כשיש לך אוטו כאן, אתה כבר באמת לא הולך יותר ברחוב. בכלל. ואתה מפסיק לשמור על כושר. ואתה משמין ונהיה חולה. ומת. לא, לא באמת, אבל תודו שהתמכרות לאוטו היא עניין מנוון למדי. מצד שני, התמכרות לאוטו בלוס אנג'לס היא באמת כמעט צורך קיומי. בוודאי אם אתה מתיימר להיות עיתונאי.

 

לפיכך, ההחלטה הראשונה שקיבלתי בשנה החדשה היתה לקנות אוטו. אין ברירה, הבדיחה מיצתה את עצמה. כמובן שמיד הגיעו חרטות רבות ודחיות רבות עוד יותר. כיוון שהחלטתי שאני לא זורקת את מיטב חסכונותיי על מכונית מהניילון, נותרה רק אפשרות המכונית המשומשת. וכאן, כידוע, לא חסרים קאצ'ים שמהרבה בחינות לא שונים ממה שאתה עובר בישראל כשאתה מחפש אוטו משומש. הפשפוש באתרי יד שניה למיניהם, דכאון הנסיעה בתחבורה הציבורית רק כדי לראות אוטו שמסתבר שאינו דומה למה שהובטח במודעה, המפגש עם אנשים שחלקם ישרים והגונים וחלקם חולירות. הכל מאוד דומה לישראל, וכנראה גם לכל מקום אחר, אבל כאן מתווסף גם אלמנט הלא נודע: איך זה בדיוק עובד בירוקרטית, עד כמה לסמוך על המכונאי שמבטיח לך שהאוטו מצוין, רק צריך בו כמה תיקונים קטנים שהוא ישמח לעשות בשבילך תמורת 400 דולר, איפה עושים ביטוח ומה לעזאזל התור הזה במשרד הרישוי? מה זה פה, חולון?

 

עם כל שק הדאגות והלחצים האלה – חלקם מוצדקים וחלקם סתם תירוצים – ניגשתי לנסות ולסגור כבר את הפינה הזו. הכנתי את עצמי לפחות לשבוע של התרוצצויות וכאבי ראש, אבל הנה מה שקרה בפועל: המכונית הראשונה שמצאתי בקרייגסליסט וגם נראתה לי סבירה וגם עמדה בתקציב שלי, היא גם המכונית שבסופו של דבר קניתי. הבחור הצעיר שמכר אותה היה חביב והגון להפליא, הוא גם היה אמפטי מספיק כדי לתדרך אותי בכל המכשולים הבירוקרטיים. אפילו הביקור במשרד הרישוי לא היה טראומטי מדי, למרות התור העצום (מה זה פה, חולון?). ופתאום, בסיומו של יום אחד בלבד, לא כואב במיוחד – חוץ מהעניין הקטן הזה של הדולרים שעזבו אותי והלכו למישהו אחר – התייצב לו אוטו בחניה. הוא כבר ידע ימים יפים יותר, יש לו שריטות ומכות קלות, יש תיקונים קטנים שצריך לבצע בו וברור שהוא לא יחיה עוד הרבה מאוד שנים. אבל, הוא שלי והוא נותן לי תחושה מוזרה מאוד של עשיית צעד גדול נוסף בדרך להשתקעות כאן. לא שאני יודעת מה אני באמת מרגישה כלפי כל זה, אבל אולי סיבוב באוטו יעזור לי להבין.