יקר להיות בריא
חשבון פשוט גילה לנו לאן נעלם הכסף
השבוע, משלא נותר לנו עוד איך לשעשע את עצמנו בארבע אמותינו, שכן לצאת למינוס כמה מעלות גבל בניסיון אובדני, החלטנו לבדוק מה קורה לתוכניות החיסכון שלנו, שבכל חודש מתכווצות מחדש. ישבנו כמו אנשים שקולים ומחושבים, ששנינו מעולם לא היינו, ועשינו רשימת הוצאות. בעבר, בכל פעם שנדמה היה לנו שהמצב לא מי יודע מה, היינו לוקחים עוד עבודה, מחלטרים פה ושם, ויוצאים מזה. אלא שעכשיו, כשחמישים אחוז מכוח העבודה במעוננו איננו יכול להתפרנס ממש, בשל חוקי ההגירה, אין לנו את הפריבילגיה הזאת, וכדי שלא להתרסק אנחנו צריכים לקצץ בהוצאות, או במלים אחרות, לשנס מותניים.
ואם כבר במותניים עסקינן, אחת התגליות המפתיעות שלנו הייתה שלמרות שנדמה היה לנו שהחלק הארי ממשכורתינו מפרנס את אמזון, שכן מדובר בשני קניינים כפייתיים של ספרים, ההוצאה העיקרית ביותר של חיינו כאן היא על תזונה. ההכרה שכדי לשמור על המותניים הצרות ועל אורח חיים בריא עלינו להשקיע סכומי עתק ברכישת כמה עלים הייתה כאובה למדי, שכן מיד הבנו שכאן לא נקצץ. ישבנו לפרוט לפרוטות את התקציב שעולה לנו לתחזק את ארבעת הגופים שלנו (ואולי ארבע הגופות?) וזה מה שיצא:
יום שני, הוא יום "זייבאר". בניגוד לרוב הקליינטים בדלי המיתולוגי (פעם עמדנו בתור מאחרי סוזן סרנדון!) אנחנו לא קונים את האוכל המוכן שלהם. פעם, בחג ההודיה הראשון שלנו כאן, הזמנו אוכל מוכן והוא היה דוחה. אבל אי אפשר להתחרות בהם במחלקת האגוזים (כן!) והגבינות ההולנדיות, והזיתים היוונים והסורים הדפוקים (ואגב סורים דפוקים...) ונקניקים משובים ובייגלס ובקיצור הגענו בקלות לחשבון של מאה וחמישים דולר בשקט.
אבל זה לא מספיק. כל אלה מצוינים לארוחות הצהריים נטולות הפחממות שלנו, אבל צריך גם ירקות, מעט פירות, חלבונים וחלב שקדים לפעוטה המיוחסת שלנו. בשביל אלה מגיע יום חמישי, שהוא היום של הול פודס. שם ממלאים עגלת ענק בחסות משלושה מינים, מלפפונים ישראלים (או לפחות כאלה שלא נראים כאילו הזריקו להם הורמוני גדילה ללא פיקוח), פלפלים בארבעה צבעים, פטריות מכל הסוגים והמינים, עגבניות (שרי, ירוקות, ותמר), ועוד כל מני עשבי תיבול טריים. בשביל הפעוטה והמתבגרת שקית תפוחים אחת מספיקה, ואנחנו בהיותינו חסידי אטקינס (כי עם עובדות אנחנו לא מתווכחים) קונים רק פירות ממשפחת התותים: שדה, אוכמניות ופטל, שרק בשבילם צריך משכנתא, אבל אם מחשבים שיש בהם נוגדי-חימצון שמונעים סרטן, הרי שמדובר בהשקעה נבונה ואחראית.
כשאלה נחים בעגלתנו אנחנו מגיעים לאגף החיות (צמחונים, דלגו לפסקה הבאה). כאן לא רק שאנחנו נאלצים לחשוב על תזונתנו ועל כיסנו, מול מקררי הבשר אנחנו עומדים גם אל מול מצפוננו. הול פודס, שמשתמשים בשיטת דירוג של איכות חיי החיה שאוטוטו תהיה על הצלחת שלכם, מאלצים אותנו לשלם בממוצע עוד שני דולר לפאונד על חיות שטרם שחיטתן חיו חיים טובים. הדירוג מתחיל מ-0 או במלים אחרות, החיה שהפכה לסטייק הזה, או להמבורגר פוטנציאלי, חיה חיים כאלה אומללים שאף אחד לא רוצה לומר לנו איך נראה סדר היום שלה. אחר כך, מספר 1, משמע שהחיה ניזונה מאוכל אורגני אבל לא פיזזה לה באחו כי אם הייתה כלואה בדיר תעשייתי כזה או אחר, וכך עד מספר 4 (או משהו כזה) שמשמעו שהחיה אכלה טובה, דילגה בדשאים, דוגדגה בשעות אחר הצהרים וקראו לה סיפור לפני השינה. גם אם ברור לנו שעכשיו זה כבר לא ממש משנה לה, לחיה, אם נשלם עוד שני דולר כי היה לה טוב, אנחנו חושבים על אחיותיה הבאות בתור ומוציאים מקופת החיסכון שלנו עוד כמה דולרים כדי שיהיה להול פודס שווה לקנות אצל מגדלים הומינטרים. איך שאנחנו לא מסובבים את זה, אנחנו לא יוצאים משם בהשקעה של פחות משלוש מאות דולר. וחוץ משתי הקניות העיקריות האלה, במהלך השבוע צריך לתחזק את מאגר היוגורטים (שרק לסופר שזכה לכינוי הלא מחמיא "דה סטינקינג סופרמרקט", כי הצחנה העולה ממנו גובלת בשערוריה, אבל רק להם יש את היוגורט שאנחנו אוהבים בטעם טבעי ולא מסוכר), וצריך לרכוש קפה בסטארבקס שעלה באופן שערורייתי (כי לא מצאנו עוד תערובת אספרסו שמצדיקה את השם "קפה" בניו-יורק כולה), ואת הדוכן של עלי צריך לתחזק גם, כי את כל התותים למיניהם במהלך השבוע צריך לקנות ממנו, בקיצור... את הכסף שהיינו אמורים לחסוך לקולג' של הילדות, לפנסיה שלנו, לבית בקאנטרי, וגם סתם למצבי חירום בריאותיים, ישמור האל, אנחנו משקיעים בלאכול בריא. כשפעם בשבוע אנחנו מזמינים פיצה, כי גם לנו לפעמים נשבר מקינואה ברוטב ברוקולי ובקציצות תרד ומנגולד, ומשלמים 25 דולר על ארוחה לחמישה (כי גם החבר של המתבגרת מצטרף), אנחנו מבינים איזה סאקרים אנחנו. לא רק שזה הרבה יותר זול, זה גם הרבה יותר טעים, מותיר לנו הרבה יותר זמן, והבית נשאר נקי.
"אולי נחזור לטייק אאוויי?" אני אומרת לפרופסור, "כמו שהיינו עושים כשהיינו רווקים נטולי אחריות?".
"למה לא?" הוא משיב, "אם זה אומר שנוכל גם לחזור לעשן, לאכול שוקולד בלי הכרה, לשתות יין כל יום, ובעיקר להפסיק עם היוגה המעיקה הזאת, אני בעד!"
אבל אני, שהמדרון החלקלק הוא הסיוט הגדול שלה, מוציאה את שקית התרד התורנית, ומחפשת מתכון חדש.