רגע של עברית

אף פעם לא חשבתי שהעברית כל כך חשובה לי, עד שהגיע הרגע בו הייתי צריכה להתחיל להילחם עליה. חבל רק שאין מלה בעברית לסופרבול

לפני שהגעתי לכאן ניהלתי שיחה ארוכה עם אחי היקר, שעניינה היה: דברים ישראלים שיחסרו לציפי באמריקה. מהצד שלי, אני חייבת להודות, הרשימה היתה מאוד קצרה. מי שקורא את הטור הזה באופן קבוע כבר יודע שאמנם עזבתי את ישראל בעיקר כי רציתי להגשים את החלום הישן של לגור באמריקה, אבל גם כי כבר לא יכולתי יותר להיות בישראל כפי שהיא נראית ומתנהלת בתקופה הנוכחית. העדפתי לקחת חופשה ארוכה ממנה, גם כי לא רציתי להגיע למצב שבו אנטור למולדת שלי ברמה כזו, שאף פעם לא אוכל לחזור אליה. אז בימים שלפני העזיבה, היה קשה מאוד לשכנע אותי שיהיו דברים שאתגעגע אליהם – אני לא מתכוונת לבני אדם, משפחה וחברים, שאליהם הגעגועים שלי מייסרים עד כדי כך שאני נוסעת בקרוב לביקור – אלא בעיקר למה שנקרא קניין רוחניים. או בקיצור, תרבות.

 

 

כי זאת יש לדעת: עד לפני לא הרבה שנים, לא היה לכם סיכוי לשכנע אותי שיש בעולם מוזיקה טובה יותר ממוזיקה ישראלית. הייתי צוחקת לכם בפרצוף אם הייתם מנסים לשכנע אותי שיש בעולם הומור מצחיק יותר מהומור ישראלי, ובוודאי שלא יכולתם לשכנע אותי שיש בעולם שפה מלהיבה יותר מעברית. אבל היינו ילדים וזה היה מזמן, אני וסימון ומואיז הקטן, ובשנים האחרונות המוזיקה הישראלית המגוונת והמרגשת של פעם הפכה למשהו שנשמע כמו אותו לחן מזרחי אחד ארוך, עם פחות או יותר אותן מלים. הקיפוח המזרחי של פעם עשה 180 מעלות והפך לשליט שמחק לגמרי כל סגנון אחר. שלא לדבר על הטקסטים, שנעים בין 'אני אוהב אותך' ל'אני מת עליך' ל'אני חולה עליך' ל'אני שרוף עליך'. זה לא שאין מקום לזה, ודאי שיש, זה כל היופי בכור היתוך כמו ישראל וצריך לברך על כך שהקיפוח המביש של פעם נגמר– אבל למי שכל חייו אהב גם את אריק אינשטיין וגם את בועז שרעבי, גם את שלום חנוך וגם את עפרה חזה, גם את להקת כוורת וגם את להקת בנזין, כבר אין יותר מה לשמוע ברדיו הישראלי.

 

אותו דבר לגבי ההומור. אני לא מבקשת שהכל יהיה ניקוי ראש או החמישיה הקאמרית ( וידוי: ההרכב הזה כל כך הקדים את זמנו, שבשנה הראשונה שלו לא הבנתי מה הרעש הגדול. לקח לי שנים להבין את הגאונות), אבל אפילו הומור גשש חיוור – עממי אך אינטליגנטי, בגובה העיניים אך לא מעליב, ובעיקר, בחייאת רבאק, מצחיק עד דמעות – כבר אין יותר. הטלוויזיה בארץ עמוסה בתכניות הומור שהחזירו את המדינה עשרות שנים לאחור, לימים של הומור עדתי גס, נמוך, מרושע, כזה שלועג למוצאו של האדם ולמראהו החיצוני. לסיכום, התרבות הישראלית, זו שפעם הייתי מוכנה לצאת למלחמה כדי להגן עליה באוזני כל משמיץ, פשוט כבר לא שם יותר.

 

אחי היקר הסכים עם רוב הדברים שאמרתי, אבל התעקש על דבר אחד:

"את תתגעגעי לעברית".

 

"גם לזה לא", אמרתי, "הקשבת לעברית לאחרונה? אתה שומע עד כמה הצליחו לקלקל אותה? מערכת החינוך כל כך רקובה, שילדים פשוט גדלים עם עברית איומה ונוראה. כל מה שצריך זה לעשות סיבוב מהיר באתרי האינטרנט ולראות את כמות שגיאות הכתיב ונמיכות השפה. אני אולי אתגעגע לעברית של פעם, כמו שאני מתגעגעת לשירים ולהומור של פעם, אבל לא לעברית של היום".

 

ארבעה חודשים אחרי, זה לא לגמרי מדוייק. נכון שבדרך כלל רחוק מהעין – או במקרה הזה רחוק מהאוזן – יכול להיות רחוק מהלב. אבל זה לא גורף. מסתבר שממרחק כל כך גדול, ואם מקפידים להימנע מקריאת טוקבקים, הרבה מהלכלוך שכיסה את השפה הכל כך יפה הזו בשנים האחרונות פשוט מתפוגג ואפשר לחזור לאהוב אותה.

 

באחד השבועות הראשונים שלי כאן הייתי בארוחת ערב עם בערך עוד 15 ישראלים ותיקים מאוד. הייתי אז בהלם בקו"ם מוחלט ורוב הזמן ישבתי בשקט והקשבתי. הדבר הראשון שתפס את האוזן היתה הצורה בה העברית של כולם מתערבבת עם אנגלית, ויותר מזה, איך כולם מנסים בכל הכוח לדבר בעברית ועוברים לאנגלית רק אם הם ממש-ממש לא מוצאים את המלה. אני זוכרת שאחת השאלות הראשונות שהעזתי לשאול – אותם ואת עצמי – היתה כמה זמן יקח לי להתחיל לשכוח את העברית. התשובה היתה: "אף פעם לא תשכחי את השפה, אבל יכול להיות שתתחילי לשכוח פה ושם מלים". התגובה שלי לתשובה הזו הפתיעה אותי מאוד: בשום פנים ואופן לא. אני לא מתכוונת לתת לזה לקרות. עבור מי שרק כמה שבועות קודם היתה בטוחה שהעברית לא תחסר לה אפילו לרגע, זה היה רפלקס מדהים למדי.

 

כך או אחרת, מאותו ערב עשיתי בדיוק את מה שאמרתי. אני מקפידה לקרוא ספרים בעברית, הכתיבה בעברית כמובן עוזרת מאוד, אני משתדלת לנהל לפחות שיחה אחת ארוכה בעברית מדי יום. ומצד שני, אני בורחת מטראש טלוויזיוני ישראלי או טוקבקים עילגים כמו ממגיפה. אבל גם ככה, מדובר במאבק יומיומי שעם הזמן גיליתי שהוא יותר מאשר סתם שמירה נטו על שפת אמי. זה כמעט מאבק לשמור על האני הפנימי שלי. הפלורליזם, הגיוון והחופש שאמריקה נותנת להיות מי שאתה, התגלה כתמריץ גדול לאו דווקא להתנתק, אלא להיפך, לשמר את מה שתמיד אהבת במולדת שלך ולנקות את מה שלא. הגילוי הזה הוא אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי כאן.

 

אבל הנה דבר מרגש לא פחות שעומד לקרות לי: ביום ראשון הקרוב – אם ירצו השם, מזג האוויר והחיים בכלל – אראה את הסופרבול. לא בטלוויזיה, באיצטדיון עצמו. זו תהיה הגשמת חלום לא קטן בכלל. אני עדיין זוכרת את השנים בהן ישיבה כל הלילה מול הטלוויזיה כדי לראות את הסופרבול, היתה הקטע הכי איני בארץ. רוב האנשים לא באמת הבינו מה הם רואים וישבו לראות רק כדי להיות כמו כולם – או כי מייקל ג'קסון הופיע במחצית – אבל עדיין, זה היה טרנד שלתקופה מסויימת סחף את הארץ. בעיקר כי אז עוד לא ראינו הרבה ספורט מאמריקה, ומה שכן הגיע, בין אם זה משחק האולסטאר של ה-אן.בי.איי או הסופרבול – היה כמעט כמו חבר מכוכב אחר.

 

אבל אני באמת מאוד אוהבת פוטבול, ואני לא מצליחה להבין אנשים שלא אוהבים את המשחק הזה – כן, אני יודעת, זו אמירה חצופה מאוד, אבל אני תמיד כנה איתכם – והמחשבה שעוד יומיים אשב באיצטדיון באינדיאנפוליס ואראה את הניו יורק ג'איינטס והניו אינגלנד פטריוטס נלחמות על הפרס הכי חשוב בספורט האמריקאי, עושה לי מאוד נעים בגב. מבטיחה לחזור עם סיפורים.