כל אחד מאיתנו יכול היה להפוך להורה מתעלל

"אם היינו יודעים שהורות היא קשה, שהיא מביאה אותך אל הקצה של מה שחשבת שהוא האישיות שלך, אל רגעים בהם מתחשק לך לפרוץ בבכי - היינו מזהים את הסכנה ועוצרים אותה בזמן". תמר אלפיה לא מופתעת כשמתרחש מקרה של התעללות בתינוקות - ומזכירה שיש דרך לעצור את זה רגע לפני

אני מדברת עם חברה יקרה, אמא לתינוק טרי ומתוק, והיא מספרת שהיא גמורה, ושהתינוק לא מפסיק לקטר. "אה, השיניים", אני אומרת בידענות, ופתאום אני קולטת שנפלתי למקום המעצבן ההוא, של לדבר בכותרות.

 

מכירים את הכותרות? כמה מילים שמסכמות הכל, ולא אומרות כלום על המהות. "אה, שיניים. כן, זה נורא קשה"; "קמת חמש פעמים הלילה? וואו"; "האח שלו מקנא? כן, זה קשה, הקינאה הזאת".

 

הטורים האחרונים של הפולנייה בערוץ הורים:

הכנסת 3 ילדים לאוטו ב-5 דקות? קבלי מדליה

תינוק נוסף? אין לך זמן - את צריכה כבר לבחור

שוויון בין המינים? עד כוס השוקו של הילדים

לא הגזמנו? די להפקות יום ההולדת!

את בטוחה שיש לך מספיק חלב? 5 מלכודות הנקה

 

אבל שיחה קצרה, התינוק פועה ברקע, ואני נזכרת במה שעומד מאחורי הכותרת, באותיות הקטנות, בפריטה לפרוטות של היום יום הכי בלתי נגמר שיש. מאחורי הכותרת של השיניים יש ארבעים מעלות חום על כל שן, ותינוק שבוכה ימים שלמים ללא הפסקה. מאחורי הכותרת של חוסר שינה נמצאת אמא מוטרפת שלא מסוגלת להיות סבלנית לכלום כי הגוף שלה קורס. חוסר שינה הוא עינוי, כולם יודעים, אבל ידעתם שהוא גורם לתסמיני דיכאון? מאחורי הכותרת של קנאת אחים יש אמא שלא יכולה לסגור את הדלת של השירותים כי היא מפחדת להשאיר את התינוק לבד, עוד מסמר קטן בארון של הזהות העצמית שלנו בתקופה בה אנו לא זוכרות מי אנחנו, מעבר להיותנו אמהות - אלה עם הציצי בחוץ והכתמים על החולצה.

 

שנים עוברות, וכולנו זוכרים את הכותרת. את היום-יום המייגע, המתיש, המייאש - אנחנו מדחיקים. עד שמופיעה בתקשורת פרשה של התעללות בתינוקות.

 

ה"הם" וה"אנחנו"

"אז תגידי", מקשה החברה שלי בטלפון, "אני נורמלית שאני חושבת שאני יכולה להבין מה קרה בפרשה הזאת, של התינוק שטולטל? אף אחד לא מבין על מה אני מדברת. אף אחד לא מבין איך אני יכולה להגיד שאני מבינה. מה, המצב שלי כל כך גרוע, שאני יכולה להבין הורה מתעלל?".

 

"אני לא חושבת", אמרתי לה. "את מודעת יותר. את לא מטאטאה את כל הסיפור לפינה של המוח ומכריזה עליו שהוא במדף של ה'לי זה לא יקרה'. זה הכי מתבקש, לברוח מסיפורים כאלו, להפריד את העולם לטובים ורעים, ל'הם' ו'אנחנו'. את פשוט יותר ישרה".

 

לפני כמה חודשים התבקשתי לדבר בכנס של אנשי מקצוע על הזווית ההורית, לדבר את הקול ההורי של היום-יום, על חוויותיו וקשייו. דיברתי על הבדידות, על העייפות, על התחושה שהעולם משתנה בבת אחת, שחלק ממנו הופך סגור. ניסיתי לספר איך נראית באמת חופשת לידה. רוב התגובות היו טובות, אבל היה גם מי שתהה למה אני מקטרת.

 

אז אולי זה העניין, אולי כאן טמון זרע התופעה שהופכת את ההורות שלנו שקופה. אין לגיטימציה לקשיים. האם יכול להיות שאנו זקוקים שלא לראות את הקשיים? האם איננו מסוגלים לראות הורים לא מושלמים? אימהות לא מושלמות?

 

אני נזכרת בעליהום שדנה ספקטור קיבלה כשהיא דיברה על הקשיים ההוריים שלה, ונראה לי שכן, בינגו. יש צורך חברתי גדול לראות הורות מושלמת, אימהות מושלמות. מבחינות מסוימות, אנחנו עדיין אימהות של שנות ה-50, עם חיוך רחב, סינר לבן, ומתחת בדידות גדולה.

 

המפלצת שבתוכנו

אין לי מילים מקלות לומר על התעללות בתינוקות, ובילדים בכלל. הדעות שלי די קיצוניות: אני לא חושבת שכל אחד צריך להיות הורה. בעולם המושלם שלי היו צריכים להיות רשיונות הורות (לא פרקטי, לא דמוקרטי, לא להתלהם. אני מדברת על עולם מושלם) והתעללות בתינוקות שוברת לי את הלב, כמו לכולנו, אבל לא באמת מפתיעה.

 

כי מעבר למקרים הפסיכופאתיים, של התעללות מכוונת של אנשים ללא יכולת אמפתיה או מוסר או מצפון, להלן אנשי "ההם", יש גם מקרים של "אנחנו". לא משנה כמה נאמר שזה קורה בבתים אחרים, עמוק בפנים ויד על הלב - זה עלול לקרות גם בשכונה שלנו.

 

תיזכרו רגע: ההטרפה האיטית והבטוחה של אימהות קורסות, הימים הארוכים והבודדים בהם את לא מורידה אותו מהידיים, לא הולכת לעשות פיפי, לא אוכלת ולא ישנה. ואז את הולכת לישון ומתעוררת דקה אחרי שנרדמת וכשזה קורה ברצף את על הסף. רובנו לא עוברים את הסף, אבל מי שחלש כן.

 

אם רק היינו מודעים לקשיים - היינו זהירים יותר 

אם היינו יודעים שהורות היא קשה, אולי היינו יכולים להערך אליה טוב יותר. אם היינו יודעים שהורות מביאה אותך אל הקצה, ממש קצה, של מה שחשבת שהוא האישיות שלך, היינו יכולים לזהות סימני סכנה ולעצור בזמן. אם היינו מכירים הורות ברמת הפרוטה היום-יומית, של כל אוסף

הרגעים בהם מתחשק לך לפרוץ בבכי, התינוק עם חום והילד באטרף ואת עומדת עם שניהם בתור בבית מרקחת, והילד בורח ואת מחזירה אותו ומגלה שאיבדת את התור ואז מתווכחת כדי לקבל אותו בחזרה ואת מקבל אותו בחזרה יחד עם מבטי שיטנה, ומגלה ששכחת את המרשם בבית ויוצאת החוצה עם זנב מקופל בין הרגליים, מרגישה הכי לא הורה שבעולם, וזה רק רגע אחד, יש עוד אלפים.... אם היית מוכנה אפילו ברמת הסיפור - היית יודע למה לחכות והיית יודעת שאת לא לבד.

 

אם היינו מודעים, היינו יכולים להיות זהירים יותר.

 

כי אוי ואבוי כשההורים נשברים. אנחנו המגן הראשוני של הילדים שלנו, המשאב ההשרדותי החשוב ביותר. אנחנו חייבים לשמור את עצמנו מסוגלים לטפל בהם. ואנחנו צריכים להביט לעצמנו בלבן של העין ולומר את האמת: שתינוקות הם אושר, אבל גם מחנה טירונות ארוך ומפרך ומייגע. שילדים הם אהבה, אבל עוד קשת שלמה של רגשות טוטליים לא פחות, וקשים הרבה יותר. שהורות יכולה להיות מצב לחץ ארוך ומשוגע ומשגע, ואנחנו חייבים לעשות הכל, אבל הכל, כדי לא להישבר. לדבר, לספר, לבכות, לקטר. רק לא להישבר.

 

תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים