"מת לצעוק" - לא מבריק, לא מזיק

פרודיה חייבת לגרום לצופים להתגלגל מצחוק כדי להצדיק את עצמה. "מת לצעוק" מצחיק רק לעתים רחוקות, ויש בו הרבה בדיחות שחוממו מחדש

פרודיה היא ז'אנר טפילי. פרודיה על פרודיה היא טפיל בריבוע. זה המקרה של "מת לצעוק" - גרסת על העוקם של "Scream", שעסק בעצמו בהגחכה של כל הקלישאות של סרטי האימה, תוך כדי מיסודן מחדש. ל"מת לצעוק" לא נותר אלא לשוב ולחמם את אותן בדיחות, להגזים אותן, ולזרות עליהן ציטוטים תפלים מסרטים אחרים בז'אנר - מ"פרויקט (נוזל לי מהאף) המכשפה מבלייר" ועד "החוש (אני רואה אנשים מתים) השישי".

 

"שייקספיר מאוהב" כסרט אימה

 

יוצרי הסרט, שלושת האחים לבית וואיאנס, כבר עשו צחוק מסרטי ה"גנגסטה" והגטו השחורים ב"I'm Gonna Git You Sucka" (המצחיק) ו-"Don't be a Menace to South Central While Drinking Your Juice in the Hood" (הפחות מצחיק). הפעם הם התלבשו על ז'אנר לבן (אפילו "Scream 2" כבר גיחך על האקסקלוסיביות של העור החיוור) ואפשר היה לצפות שיעבירו את החומר דרך הפריזמה השחורה שלהם. הם עושים זאת רק באופן ספוראדי, וחבל, משום שהבדיחות היותר מוצלחות בסרט באות משם, כמו כשברנדה (רג'ינה הול) השחורה מפענחת את "שייקספיר מאוהב" כסרט אימה מעורר פלצות. או הקטע מתוך "אמיסטאד 2", ששם בפיו של העבד השחור על האוניה את "אני מלך העולם!" מ"טיטאניק", רגע לפני שאדונו הלבן מצליף בו בשוט. העבד הוא במאי הסרט, קינאן אייבורי וואייאנס, בתפקיד אורח. האם הוא מרמז כאן על מעמדו בהוליווד הלבנה, כמלך בעירבון מאוד מוגבל?

 

כל הדמויות המוכרות

 

כמו ב"Scream", הסיפור מתרחש על רקע בית-ספר תיכון שבו מתחוללת סדרת רציחות, באדיבותו של סכינאי בגלימה שחורה ובמסכה לבנה (שמחליפה הבעות בהתאם לסיטואציה). כל הדמויות המוכרות נמצאות שם - הגיבורה הבתולה, החבר החרמן והמתוסכל, כתבת הטלוויזיה השאפתנית (שמוציאה לפועל את ההתבטאויות המוגזמות של קורטני קוקס ב"Scream"), השוטר הלא מבריק, החנון שמכיר את כל הכללים של סרטי אימה (מרלון וואייאנס) ואפילו דרו (כרמן אלקטרה), שנרצחת בדקות הראשונות של הסרט (אבל לא לפני שבגדיה נקרעים מעליה, והיא רצה חצי עירומה בין הממטרות, בהדגשה קומית של הגוון הפורנוגרפי של סרטי "רצח הנעורים"). דמות קצת יותר מקורית היא כוכב הפוטבול (שון וואייאנס) שלפי כל הסימנים הגסים הוא הומו, ורק הוא וחברתו לא קולטים את זה.

 

מצחיק לעתים רחוקות

 

יש כאן הרבה בדיחות סקס על איברים זכריים מגומי ושיער ערווה שגדל פרא. בזמנו,

כשמל ברוקס ניצח על סימפוניה של הפלצות מסביב למדורה ב"אוכפים לוהטים", חשבנו שזה גס. אחריו באו ג'ים אברהמס ודיויד וג'רי צוקר, שירשו את מקומו של ברוקס כמלכי הפרודיה הקולנועית עם "טיסה נעימה" ושלושת סרטי "האקדח מת מצחוק" שהלכו ונעשו פחות ופחות מצחיקים.

שלא כמו סוגים אחרים של קומדיה, שיכולים להסתפק בחיוכים, פרודיה חייבת לגרום לצופים להתגלגל מצחוק כדי להצדיק את עצמה, משום שאין בה כל טעם אחר. "מת לצעוק" מצחיק רק לעתים רחוקות. למרות זאת, ההצלחה המפתיעה בארצות-הברית מסמנת את קבוצת וואייאנס בע"מ כטוענים החדשים לכתר הפרודיה. לא מבריק, לא מזיק. זה מה יש.

 

("מת לצעוק". בימוי: קינאן אייבורי וואייאנס; תסריט: פיל ביומן, ג'ייסון פרידברג, באדי ג'ונסון, אהרון זלצר, מרלון וואייאנס, שון וואייאנס; הפקה: אריק ל. גולד, לי ר. מייס; צילום: פרנסיס קני; משתתפים: שון וואייאנס, מרלון וואייאנס, שרי אוטרי, שנון אליזבת'. ארה"ב 2000, 88 דקות).