אינדיאנפוליס 2012

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות בסופרבול. עכשיו שזה קרה, התחושה היא שכן, זה היה חלום והגשמתי אותו

הדברים שאתם קוראים עכשיו נכתבים 24 שעות אחרי הסופרבול, והידיים שכותבות אותם עדיין קצת רועדות. אפשר לומר על הרבה התנסויות שהן חוויית חיים, אבל האמת היא שרק חלק קטן מהן הוא באמת חוויה כזו. רוב הזמן אנחנו עסוקים בעיקר בלנפח אירועים הרבה מעבר לכל פרופורציה והסופרבול הוא רק עוד דוגמא – בסופו של דבר, משחק פוטבול – אבל איכשהו זה ניפוח שמרגיש מוצדק. או לפחות שווה. מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות בסופרבול. לא יודעת אם זה היה חלום חיים, אבל עכשיו שזה קרה, ממרחק של 24 שעות, התחושה היא שכן, זה היה חלום והגשמתי אותו.

 

 

אינדיאנפוליס הרימה אירוע ברמה אדירה. ותיקי סופרבולים אומרים שזה היה אחד הטובים והמאורגנים ביותר אי פעם. תושבי העיר התגברו על תחושת האכזבה המרה מכך שהקבוצה שלהם, אינדיאנפוליס קולטס, סיימה עונה איומה ונוראה, ושילבו ידיים כדי לארגן סופרבול לתפארת ולארח אירוע, שמלבד הבחירות לנשיאות, אין שום דבר דומה לו בסדר הגודל, בהייפ, בהשקעה הכספית ובשינוי סדר היום של האמריקאים. אתם הרי יודעים שבשבוע האחרון שום דבר לא היה באמת חשוב באמריקה, חוץ מניו אינגלנד פטריוטס נגד הניו יורק ג'איינטס.

 

הדאון טאון של אינדיאנפוליס הוא קטן, קומפקטי ומאוד חמוד. אבל הוא כנראה לא בנוי לפלישה של עשרות אלפי אנשים. בשלוש אחר הצהריים, כשהאוטובוסים של ניו אינגלנד פטריוטס וניו יורק ג'איינטס הגיעו בזה אחר זה לאיצטדיון לוקאס אויל החדיש, אי אפשר היה לזוז שם. ובוודאי שלא לנהוג. אז מה שנותר היה לצאת מהאוטו ולראות את שיירת האוטובוסים שזכתה לליווי משטרתי כמעט נשיאותי. החלונות באוטובוסים של הפטריוטס היו כהים ומוגפים, בעוד אלה של הג'איינטס היו פתוחים והשחקנים הציצו מתוכם, מחליפים קריאות עידוד עם האוהדים. זה היה רק הסימן הראשון שזה הולך להיות היום של הג'איינטס. הם נראו משוחררים הרבה יותר.

 

זה היה הסופרבול הפתוח מזה שנים. הפטריוטס הגיעו אליו עם מסורת אדירה וזכרונות מרים מההפסד המדהים נגד הג'איינטס ב-2008. והג'איינטס הגיעו עם המומנטום ועם איליי מאנינג בכושר נדיר. ושתי הקבוצות הגיעו אליו עם הקהל שלהם. קהל שמבין פוטבול, וכנראה שאין קבוצה שהוא שונא יותר מאשר היריבה במשחק הזה.

 

70 אלף איש נכנסו ללוקאס אויל. אחרי שלקח לי רק 45 דקות להגיע למקום שלי במרומי האיצטדיון, עצרתי לרגע לקחת אוויר ולהסתכל מסביב ולעכל יום משוגע, שאפילו עוד לא התחיל באמת. קודם כל קיבלנו את קלי קלרקסון עם ההמנון. הניסיון המי-יודע-כמה של זמרות סופרבול לחקות את וויטני יוסטון בשירת ההמנון יצא בסדר. לפחות היא לא הרסה אותו כמו סטיבן טיילר כמה שבועות קודם. כל זה לא הפריע לקהל להקפיד לשרוק בוז בכל פעם שהמסכים הגדולים הראו את אילי מאנינג ובעיקר את טום בריידי, שהוא בוודאי אחד הספורטאים הכי אהובים ושנואים באמריקה.

 

בריידי שמע כל השבוע שאלות לגבי הסופרבול של 2008, בו הפסידו הפטריוטס לג'איינטס. הוא התעקש שאין שום קשר בין המשחקים ושאין עליו שום לחץ פסיכולוגי, אבל גם לשחקנים גדולים במיוחד יש את היריב האחד הזה שנכנס להם לראש, וזה שהם יתעקשו שהוא לא שם, לא ישנה את העבודה שהוא שם. כמו שנובאק ג'וקוביץ' נמצא עמוק בתוך ראשו של רפאל נאדאל. ונאדאל עצמו נמצא בתוך הראש של רוג'ר פדרר. ועכשיו כבר די ברור שאיליי מאנינג נמצא בראשו של טום בריידי.

 

בריידי ומאנינג כמובן לא נמצאים אף פעם ביחד על המגרש, אבל הקרב ביניהם היה אדיר. מאנינג סיים את הרבע הראשון עם 9 מסירות מוצלחת מתשעה נסיונות וקבע שיא סופרבול. בריידי הלך רחוק יותר עם 16- מ-16 ברבע השני והשלישי, ושבר את שיאו של ג'ו מונטנה (13). מאנינג סיים את המשחק עם 30 מ-49 ל-296 יארד. בריידי עם 27 מ-41 ל-276. שניהם ידעו בדיוק על מי המשחק הזה יקום ויפול.

 

הדקות הראשונות נתנו רמז ראשוני, כשבריידי מסר כדור לשומקום כדי להימנע מלהיות מופל בתוך האנדזון של הפטריוטס, טעות שהעניקה לג'איינטס יתרון 0-2 בלי לגעת בכדור. היתרון הזה הפך ל-0-9 מהיר והתחושה הייתה שאם הג'איינטס יצליחו לשים על הלוח עוד כמה נקודות עד המחצית, הסיפור ייגמר מהר מאוד. אבל טום בריידי לא הפך לטום בריידי כי הוא נבהל מפיגור 9-0, וכשהפטריוטס ירדו להפסקה ביתרון 9-10, המומנטום היה לגמרי בצד שלהם.

 

ואז באה מדונה. שמונה דקות לקח להרים את אחת הבמות המדהימות ביותר שראה הסופרבול. המלכה כבר לא ילדה, פה ושם היא מזייפת, פה ושם נבלעות לה המלים, אבל גם היום אף אחד לא נותן שואו כזה. אף אחד לא זז מהיציע. אני מניחה שזה היה הרבה יותר מרשים בטלוויזיה – באופן כללי דברים נראים יותר מרשים בטלוויזיה – עם קלוזאפים ותעלולי מצלמה, אבל במקרה הזה זה היה מרשים ומדהים כמעט באותה מידה במגרש עצמו. מי שחושב שמדונה גמרה את הסיפור או שאחת מהילדות שחושבות שהן מדונה באמת יכולות להיות כמוה – טועה בגדול. אף אחד לא יכול לתת שואו גדול יותר ממנה.

 

אולי חוץ מאיליי מאנינג. לפני כמה חודשים אמר מאנינג כי הוא ברמה של בריידי. הגיחוך שנשמע ברחבי הליגה יכול היה לבדו להוות הופעת מחצית, אבל מאנינג התעקש, ואחר כך ניגש להוכיח את זה. רצף ההופעות שהוא חיבר בפלייאוף עומד בשורה אחת עם כל קוורטרבק גדול אחר. הוא הפך לשחקן קלאץ' בקנה מידה של ג'ו מונטנה. זה לא היה שונה הפעם. עם תחילת המחצית השניה הוביל בריידי את הפטריוטס ליתרון 9-17, ומאנינג – ששיחק מחצית ראשונה כמעט מושלם ובכל זאת ירד בפיגור - לקח את הג'איינטס על הכתפיים שלו לעוד קאמבק, בשיאו הוביל דרייב מדהים של חמש מסירות מושלמות, והניח את אמד ברדשאו על האנדזון לטאץ' דאון שהעניק לג'איינטס יתרון 21-17. הפטריוטס יצאו לדרייב אחרון ובריידי שיחרר שלוש מסירות למרחקים עצומים, כולל אחת ממש בשניות האחרונות לתוך האנד-זון. לא עזר. זה היה היום של הג'איינטס. כל הדברים הקטנים היו לצידם. כדורים נפלו להם לידיים. מסירות מסוכנות של מאנינג נחתו במקום, מסירות דומות של בריידי לא. מאנינג אם.וי.פי, בריידי לא.

 

משחקי פוטבול כאלה מוכרעים בדרך כלל לטובת מי שעושה פחות טעויות. הניו יורק ג'איינטס, לכל אורך הפלייאוף, לא רק שעשו הרבה פחות טעויות מאחרים, היה להם מזל אדיר והיה להם את איליי מאנינג. אבל מעל הכל, הייתה להם רוח יוצאת דופן. התמונות מסיום המשחק העבירו צמרמורת. באופן אישי, לפחות עד שריקת הפתיחה, לא הייתה לי העדפה ברורה. אני לא משתגעת על בריידי, אבל יש סימפטיה לקבוצות מבוסטון. אני לא משתגעת על מאנינג, אבל יש לי סימפטיה לניו יורק. אני נערת מזרח, כבר אמרתי לכם. חמש דקות אחרי שריקת הפתיחה, הלב הלך לג'איינטס. אין לזה שום הסבר, אבל העובדה שאפילו יכולת הניחוס המרשימה שלי לא הצליחה להרוס להם את הניצחון, היא כנראה ההוכחה המוחלטת שהם פשוט היו אמורים לזכות בסופרבול הזה. ואני? אני סתם זכיתי.