מדור ארוך הפעם, אז חבל להאריך במילים. צללו לתוך המוזיקה, היא שווה כל שניה:
עוד איים בזרם ב-ynet:
EMA הוציאה סינגל חדש ויפה כחלק מקמפיין של אירגון נגד Bullying - הטרדה של בריונים כלפי נערים אחרים. במקום לצאת ולצלם קליפ חדש, EMA השתמשה בחומרי וידאו ביתיים שהיא צילמה עם החברים שלה כנערה באמצע שנות התשעים.
"כשאני מסתכלת שוב על הפנים הצעירות והרעננות שלנו", היא כתבה עם יציאת הווידאו, "אני נדהמת מכמה שאנחנו נראים פשוט שמחים. זה מדהים במיוחד כי אני יודעת מה היה מתרחש מחוץ לקירות האלה: קראו לנו בשמות, דחפו אותנו לתוך לוקרים ואיימו לקרוע לנו את הצורה כי אנחנו הומואים או פאנקיסטים או סתם מוזרים". קליפ מרגש עבור כל מי שהרגיש בנעוריו שונה ומוטרד, ומי מאתנו לא הרגיש ככה?
אפשר להתווכח על הרבה מאוד תכונות של החיה האנושית, אבל אחד הדברים הברורים למדי הוא זה: אנחנו אוהבים סיפורים. מסיפור לפני השינה, דרך כל סרט קולנוע ועד רכילות של חבר או סיפור הקמתו של בית הקפה שהודפס על גב התפריט - אם אתם רוצים לענג אותנו, ספרו לנו סיפור.
מוזיקה היא בשיאה כשהיא מצליחה לספר לנו סיפור. שיר יכול לספר סיפור ישיר וברור (התאהבתי בה והיא עזבה אותי) או מורכב יותר, ולפעמים להגיע לאבסטרקטיות מילולית נטולת כל עלילה או סיפור ברורים, כמו בשירים של הפיקסיז, למשל. אבל גם במקרים כאלה, כשאנחנו לא מבינים מה לעזאזל עבר בראש של בלאק פרנסיס כשהוא כתב את המילים, אנחנו כן קולטים סיפור: דרך המוזיקה.
צפו: Dirty Three עם ניק קייב
כשרוק אינסטרומנטלי, שבתנאים מסוימים נקרא פוסט-רוק, נעשה כהלכה הוא יכול לספר לנו סיפור גדול מאוד בלי אף מילה בשום שפה. רק צלילים. השלישייה האוסטרלית Dirty Three אלופה בזה. כל קטע מוזיקלי שלה הוא סיפור. גם אם לאוזניים זה נשמע לפעמים כמו בלגן או משהו כמעט ג'זי מבחינת החופש, הלב מגיב כמו לסצינה קולנועית ברורה ומדויקת מאוד.
וורן אליס, מיק טרנר וג'ים וייט הענקים הוציאו אלבום חדש ויפהפה, שכולו סיפורים בלי מילים. האזינו לכולו ב-NPR.
כל שבוע אני מזמין אתכם לספר לי בתגובות על אמנים נהדרים ששמעתם, וכל שבוע אתם אכן ממליצים. אני מקפיד לשמוע כמעט את כל ההמלצות, ומדי פעם מוצא את עצמי נדלק על משהו שלא הכרתי קודם. תודה לכם שאתם ממליצים - הדרך הטובה ביותר להכיר מוזיקה חדשה היא דרך המלצות של אנשים שבאמת אוהבים מוזיקה.
בשבוע שעבר המליץ הקורא "אחד משלנו" על זמר צעיר שלא הכרתי, בנג'מין פרנסיס לפטוויץ', בחור בן 23 בקושי מיורק, אנגליה - רק לאנגלים יכול להיות שם כמו בנג'מין פרנסיס לפטוויץ'. בעשור האחרון לא חסרים זמרים רגישים עם גיטרה אקוסטית שמושפעים מניק דרייק ומאליוט סמית'. אני חושד שאחת הסיבות להצפה הזו היא שמבחינת הפקה, קל הרבה יותר לפרוט לבד על מיתרים ולהקליט מיד אלבום, מאשר להרכיב להקה שלמה, לגבש סאונד מקורי משלך, ולעבוד קשה כדי שהלהקה תישמע טוב. כך קרה שבין אלפי "גלמודי הגיטרה" יש מעטים שבאמת שווה לשמוע את השירים שלהם, כאלה שיודעים לכתוב שיר ולהגיש אותו היטב.
לפטוויץ' שלנו מסתמן כאחד הנדירים. האזנה ראשונה לו אולי לא עותקת נשימה כמו המפגש הראשון עם דמיאן רייס או לורה מרלינג, אבל בהחלט מתבהר מהר מאוד שיש שם כישרון וקסם. קפצו לעמוד היוטיוב שלו כדי לשמוע את רוב שירי אלבום הבכורה שלו. באתר הבית אפשר גם להוריד EP קטן של קאברים.
שמעתם אמן חדש והתאהבתם? ספרו לנו בתגובות ואולי גם אנחנו נתאהב.