היצירה הכי חשובה

דיוויד הומן, העומד בראש קרן התרבות אמריקה-ישראל, מספר על תפקידו בארגון שמעניק תמיכה לאלפי אמנים ישראלים

 

מאז 1939, קרן התרבות אמריקה-ישראל, או באנגליתThe America-Israel Cultural Foundation, היא הפטרון המרכזי לאמניות בישראל, ארגון הגג שמרכז את כל גיוס הכספים מארה"ב. ספינת הדגל של האירגון, מפעל המלגות ע"ש משה שרת, שהקים את הקרן הנקראת על שמו ב-1955, בתפקידו כראש ממשלת ישראל וכן כבוגר הקונסרבטוריון למוזיה בתל-אביב. מטרת הקרן לתמוך בכשרונות צעירים, ובין אלה שבהם היא תמכה בעבר כמו יצחק פרלמן, מנשה קשידמן, גיל שחם, הפילהרמונית הישראלית ועוד. בראש האירגון הוותיק והמונמנטלי הזה, שממנף מיליוני דולרים כל שנה, עומד המנכ"ל התיפעולי: מלחין צעיר בשם דיוויד הומן, שרק השבוע מלאו בן 33.

 

איך היגעת לתפקיד המכובד הזה?

"גדלתי בגיינסוויל, פלורידה. אבי מומחה לשייקספיר באוניברסיטת פלורידה ואימי מנהלת אמנותית, וממנה למדתי את המקצוע. לניו-יורק הגעתי כדי ללמוד הלחנה ב-NYU. ידעתי שבתור מלחין יהיה לי קשה יותר למצוא עבודה בהוראה, אז בחרתי להתמחות בצד האדמיניסטרטיבי. דרך קשרי משפחה הכרתי את נשיאת הקרן לשעבר, ורה שטרן, אלמנתו של אייזיק שטרן (ששימש כנשיא הקרן עד יום מותו). ב-2003 ורה נתנה לי את ההזדמנות להפיק את הגאלה השנתית של הקרן. הם היו מרוצים מהעבודה שלי, והתחלתי להפיק את האירוע באופן קבוע. ב- 2006 הנהלת הקרן התחלפה. ההנהלה החדשה חיפשה מישהו עם ראיה עכשווית ואקטיבית יותר, 'ראש צעיר'. זאת היתה פריצת הדרך שלי".

 

מה השתנה מאז שנכנסת לתפקיד?

"הייתי צריך בעצם לקחת את הארגון, לפרק אותו, ולהרכיב אותו מחדש בצורה שונה לגמרי. לא היינו בדיוק ערוכים לעידן הגלובליזציה והטכנולוגיה של היום. בניתי מחדש את האתר של החברה, את החומר השיווקי, את התדמית שלה. גיוס הכספים גדל ב-40%. תוכנית המענקים גדלה ב- 1.3 מיליון דולר. בעבר, האירגון הפיק אירוע גיוס כספים אחד בשנה. היום אנחנו מפיקים עשרות כאלה. מה שהשתנה זה איך שהאירגון רואה את עצמו, ואיך שאחרים רואים אותו. עד כמה ש'קרן שרת' מוכרת בישראל, לא הרבה אמנים ישראלים המתגוררים בשאר העולם היו מודעים אליה. זה משהו שמשתנה עכשיו. בימים אלו אני פועל להקים רשת עולמית, שתקדם אמנות ישראלית ברחבי העולם ותיתן לה קורת גג אחת. זה מאפשר לנו לחשוף את הקשת המלאה של התרבות הישראלית מכל רחבי העולם ולהראות עד כמה עמוק האימפקט האמנותי שלה על העולם".

 

 

מה אתה הכי אוהב בעבודה שלך?

"בחרתי לפתח קריירה שעוזרת לאמנים אחרים. בהתחלה לעשרות מהם, היום לאלפים, כי אני מאמין שעולם האמנות יכול להיות יעיל ואפקטיבי בדיוק כמו כל תחום מקצועי אחר, כשהוא מנוהל נכון. כמנהל אני יכול לפתח את ולתמוך בקריירה של אלפי אמנים. אנחנו לוקחים ילדים, ילדים קטנים עם תקוות, ונותנים להם את החינוך והתמיכה הכלכלית להפוך להיות מהכשרונות הגדולים ביותר שהעולם אי פעם ראה... זו זכות גדולה. החיבור שלי לישראל גדל עם כל אמן ישראלי שאני מכיר. הרבה מהחברים הכי הקרובים שלי הכרתי דרך תוכנית המלגות, ואני אסיר תודה על זה".

 

מה היה הרגע הכי קשה שלך בתפקיד?

"הרגע הכי קשה שלי בקרן שרת, והיו הרבה כאלה מאז שהתחלנו עם הבניה מחדש, היה ב-11 בדצמבר 2008, כשראש מועצת המנהלים שלנו, ביל שוורץ, אמר לי שברנארד מיידוף נעצר וכל הכסף שהיה לנו אצלו לא היה אמיתי. זאת הייתה מכה רצינית. כל המאמצים שלי ב- השנים האחרונות נמחקו בשניה אחת.

 

אבל ממצוקה גדולה נולדת ישועה גדולה. הודות למאמציה של המנכ"לית בישראל, אורית נאור (שהיא עצמה קיבלה בעבר מלגה מקרן שרת), בינואר 2010, בגאלה שציינה שבעים שנה לקרן, קיבלנו מהקרן המשפחתית של טד אריסון מענק שנתי של 2.5 מיליון דולר לחמש השנים הבאות. זה יאפשר לנו לא רק לגדול, אלא לגדול יותר מאי פעם לפני כן".

 

 

איך העבודה שלך כיוצר ומלחין מתחברת לעבודה כמנכ"ל התפעולי של קרן שרת?

"הרבה עיתונאים רוצים לשחק על הזווית הזו של אמן, שהוא גם מנהל קרן תמיכה לאמנים... בתור מנהל הקרן, אני מקבל הרבה תמיכה מהאמנים, כי הם יודעים שאני עצמי בא מהעולם הזה ושאני באמת יכול להבין מאיפה הם באים ועם מה הם מתמודדים. אני מלחין פעיל. העלו יצירות שלי ברחבי העולם – ישראל, אירופה, ניו-יורק, קארנגי הול. אבל חשוב לי להדגיש שאני קודם כל מוקדש להצלחה ולהתפתחות של הקרן. זה הפרויקט שאני מתמקד בו. הקרן היא כרגע היצירה הכי חשובה".