"שלומית, אז את רוצה את האוזניות סטריאו שמדביקים לפופיק? או את המערכת סוראונד סאונד לרחם? האוזניות עולות חמישים דולר אבל צריך להחליף כל פעם את הדבק, והסוראונד סאונד סיסטם יוצא 120$ אבל נראה לי אפשר להביא בקופון".
"לא יודעת, מה אתה רוצה ממני? אי אפשר פשוט לשים את האוזניות הרגילות על הבטן ולא להעיף כסף סתם?"
"נראה לך?! כתוב פה שלמרות שאין הוכחות, יש סיכוי שמוזיקה בווליום חזק מידי יכולה לפגוע בהתפתחות העובר ואם אין הוכחות אז זה בטח מסוכן. כמו אלכוהול."
"אז תקנה מה שבא לך. העיקר שאני לא אשמע את הצ'ייקובסקי הזה יותר. תתעלל בתינוקת שלך כמה שאתה רוצה, רק תעזוב אותי בשקט כבר!"
אז בחרתי את מערכת השמע ההיקפית, עם ארבעה רמקולים במקומות אסטרטגיים שמשדרים צליל היי-פיי ישר לתוך השפיר. בלחיצת כפתור אני משלם מאה דולר, אם כבר ברהמס אז שיבוא בבאלנס נכון, עם הנמוכים והגבוהים, כי זו הילדה שלי ואני בטוח שכבר ברחם יש לה אוזן שיודעת אודיופילית והיא לא תתספק בפחות מדה-בסט.
מאה דולר. וואו. אתם יודעים כמה זמן אני כבר אוכל את עצמי אם לקנות מגבר חדש שיחליף את המיקרו סטריאו שקיבלתי לבר מצווה? חדש. בטח חדש. שלושה חודשים באי-ביי עברו תוך כדי חיפוש אובססיבי של אמפליפייר מתחת לשבעים דולר, יד שביעית, עדיף מרופא, כי המערכת שלי בולעת דיסקים ולא מחזירה אותם. שלושה חודשים של התלבטויות והנה בשניה אחת אני נפרד במכה ממאיה בלי לחשוב פעמיים כי העובר שלי צריכה באסים איכותיים. מישהו יכול להעיף לי כאפה?
כאילו, מה כבר היה באמת יכול להיות רע כל כך ברעיון של שלומית למתוח את האוזנייות פאנאסוניק הירוקות ולנגן קצת פיוטר איליץ' בלי להוריד את מפלס המינוס לעוד שבעה מטרים מתחת לקו האדום? לא מספיק שאני כופה את הסימפוניה פאתטיצ'סקאיה על ילדה בת מינוס חמישה חודשים כמו איזה אידיוט, אני גם צריך לשלם על זה עוד לפני הנזק הבלתי הפיך שאני מעולל לחיי החברה של המסכנה הזו?
ואתם יודעים מה, מאה דולר שטויות. מה שבאמת מדאיג הוא עולם חדש של צרכנות שמגיע מעבר לאופק, רגע אחרי שכבר חשבת שיש לך הכול. ובאמת שסיימתי לאחרונה לקנות. דיסקים, די.וי.די ושאר אינטרטיינמנט כבר מזמן מגיע בכבלים ולא בקופסאות פלסטיק. יש לנו מספיק בגדים לחורף ולקיץ ואת כל הסירים והמחבתות שצריך, ובשורה התחתונה, רוב הדברים שאנחנו קונים פשוט נכנסים למקרר ועוזבים את הבית ממקומות כאלו ואחרים.
ועכשיו, הנה שלומית מייצרת דבר כזה בבטן ואני חוזר למעגל הצרכנות וכנראה שלא אצא משם. רק לחשוב על כמות הדברים החדשים שיכנסו לנו הביתה עושה לי קלסטרופוביה. דברים ועוד דברים. חברה טובה נמצאת בעצומי בניית גיפט-רג'יסטרי באמזון, כי אנחנו עוד בהכחשה, וערימת השטויות שמתאספת שם מראה שאוטוטו אצטרך להשכיר מחסן בניו-יורק סטורג' כי כל הרשימה הזו הופכת אבסולוטית אחרי שישה חודשים ודברים חדשים מאיימים לבוא.
ואני מנסה להזכר מה היה לי, כשאני הייתי קטן. ובכן לא הרבה. ההורים לא הסיעו בעגלת באגאבו שעלתה כמו רולס-רויס, ומבחינת צעצועים, הייתי צריך להיות מספיק יצירתי עם דשא ומקל. כמובן שהיה את הטלפון הזה שנוסע והכלב מטוי-סטורי, אבל ההורים שלי אף פעם לא היו גדולים בלהוציא כסף סתם ובכל זאת יצאתי עלאכיפאק. זאת אומרת, אני קונה מערכת רמקולים להריון במאה דולר, אבל סך הכול עלאכיפאק.
כי אני אף פעם לא אוכל להיות כמו ההורים שלי, ואולי זה בגלל שלא היו לי כבלים או לא יודע מה, אבל ידי קלה על הארנק. אני כבר רואה את אלפי הדולרים שיצאו מחשבוני לעבר עולם שכולו חיתולים אורגניים, לולים היפו-אלרגניים, מחיות גזר פייר-טרייד וכל שטות שתבוא באריזה יפה יותר ותעלה כפול יותר.
אבל אולי, כמו שכולם אומרים, עם הילד בא הכסף. הורות, כפי שאני מדמיין אותה עכשיו, מסמלת את סוף החיים הסוציאלים וגם שכבר אפשר לעשות משהו, הספה נראית כאפשרות מספר אחת. אני מקווה לגלות שמאות הדולרים שאני משפשף במסעדות פשוט יעברו לדייפרס.קום ואולי, אולי אנחנו נצליח להחזיק מעמד עוד קצת, זאת אומרת, לפחות עד שהילדה תגיד "אבא אוטו".