לכופתאות התרד הללו שמור מקום של כבוד במטבח שלי בימי החול - הן היו הניוקי הראשונים מהמטבח האיטלקי שניסיתי להכין. לפני הניוקי הקלאסיים מתפוחי אדמה, לפני הניוקי מסולת בנוסח רומא שהצטרפו לפנתיאון האיטלקי שלי מאוחר יותר. ועוד לפני שגיליתי שהן משתייכות לאגף הוונציאני של המטבח המהולל הזה (כמו כל תבשיל איטלקי שיש בו תרד...).
בימים שהפשטידות היו מרכז כל אירוח, הגשתי אותן קטנות וחמימות, נוטפות חמאה (שאז עדיין לא הודחה מהתפריט) ומוקרמות בפרמזן ניחוחי, כהתרסה כנגד המאפים המגושמים ההם. עד היום אני זוכרת להם חסד נעורים. כמה מהן על צלחת היו מאוחר יותר מנה ראשונה מנצחת ובכמות מכובדת יותר ובתוספת סלט - ארוחת קיץ קלה ומרעננת.
אל תצפו להנחות בתהליך הביצוע: אף כי המתכון אינו מסובך הוא כולל שלושה שלבים, שאחד מהם כרוך בגלגול התערובת בקמח ובישול הכופתאות במחזורים, דבר שלוקח זמן. התערובת אינה בדיוק נוחה לטיפול - היא רכה מאוד ונדבקת לאצבעות, לא מצאתי לכך פתרון. אפשר פשוט להעביר כמות של כ-1/2 כף ישר לתוך הקמח, אבל את הגלגול והניעור יש לעשות בידיים. אל תירתעו, התוצאה מצדיקה את המאמץ.
היתרון הגדול הוא, שאפשר בהחלט לבשל את הכופתאות מראש, ולשמור אותן בתבנית, במקרר. רבע שעה לפני ההגשה מסיימים בטפטוף החמאה ופיזור הפרמזן ומניחים להן להשתזף מעט בתנור.
בגרסת הפסח של הניוקי כל מה שהוחלף הוא קמח רגיל בקמח מצה. זה ממש לא משנה את הטעמים והמרקמים ומוסיף עוד מתכון לרפרטואר המסורתי.
המרכיבים (ל-8 מנות):
600 גרם תרד טרי350 גרם גבינת ריקוטה
3 ביצים
75 גרם גבינת פרמזן מגוררת
6 כפות קמח מצה
מלח, פלפל
קורט אגוז מוסקט
50 גרם חמאה מותכת
אופן ההכנה: