את נותנת את הנשמה ואת הלב, אבל אף אחד לא אומר לך תודה - ואת מתאכזבת. את נותנת את הנשמה ואת הלב, וכשאת צריכה עזרה - אינך מקבלת את אותו היחס בחזרה, ושוב, את מתאכזבת. אולי את לא באמת נותנת מרצון? אולי את נותנת כדי לרצות? יש הבדל גדול בין שתי ה"נתינות".
עוד ב"שיטת ימימה" לנשים:
נתינה שבאה מתוך ריצוי, היא בעצם נתינה מתוך רצון לקבל משהו בחזרה: הכרה, מחמאות ואולי צורך לשלוט. זהירות: זו לא נתינה, אלא לקיחה. אם האדם שמולך צריך להיות, לדעתך, "אסיר תודה" - הוא בעצם אסיר של התודה שלך, אז לא תודה. אם את רוצה ללמוד לתת לזולתך כפי יכולתך, ומתוך שמחה אמיתית - ynet ו"אורות - טלוויזיה יהודית" מזמינים אותך לשיעור נוסף ב"שיטת ימימה לנשים".