ירושלים אירחה במלחה את ראשל"צ שחסרה את ג'ו קרופורד. משחק על המקום השלישי אחרי ניצחון חוץ בגלבוע, מי צריך יותר? יש כנראה משהו דפוק ב-DNA של ירושלים: כבר לא חשוב מי מאמן ומי משחק - שום דבר לא מתחבר. שבע נקודות יתרון לראשל"צ בסוף הרבע הראשון היו בערך חצי מהפער האמיתי בין הקבוצות. המשחק של ירושלים היה מפוזר וכלל 13 איבודי כדור במחצית הראשונה - רובם ממצבים שנקראים בטניס בלתי מחויבי המציאות.
לדי-ג'יי סטרוברי יש אולי יכולת אישית, אבל בסיכום הכללי הוא נזק. נכון שבעמדה 2 התפקיד שלו לחפש את הסל, אבל הוא מזכיר לי (ולשרון דרוקר) רכז בשם וויל סולומון. כשדרוקר העלה את ראמל בראדלי במקום סטרוברי, הוא שידר לקבוצה שמפסיקים לשחק לבד ומתחילים לשחק כקבוצה. אבל בסופו של דבר, רק קבוצה אחת הופיעה למשחק, וזו הייתה ראשל"צ.
בהיעדרו של קרופורד לקח דרווין קיצ'ן את המשחק על עצמו, והשאלה הייתה רק אם ואיך הוא יעמוד בעומס. במשך 39:45 דקות הוא התמקד בהובלת הכדור ובהפעלה נכונה של יתר השחקנים.
יוטר עשה במחצית הראשונה 22 נקודות, אבל האקס פקטור של אפי בירנבוים היה איל שולמן. גם כשאתה בא משום מקום ולא סופרים אותך, צריך לדעת לנצל את זה.
שולמן קלע 22 נקודות, 4 מ-6 לשלוש, 6 מ-7 מהקו, ולא ברח מאחריות כשירושלים חזרה למשחק. נפלא. אגב, אפי ויתר על שלושה פסקי זמן, כדי לא לתת לירושלים אפשרות להתארגן.
גם חולון חסרה את המנוע: מורן רוט. עודד שעשוע יודע שהקבוצה על כתפיו, סחב 36:30 דקות, הוביל את הכדור תחת הלחץ, ועשה 12 נקודות (3 מ-6 לשלוש), חמישה ריבאונדים ותשעה אסיסטים! וברכות גם לרמי הדר על הניצחון של חיפה. רק מי שמאמן קבוצה שהפסידה 15 משחקים ברציפות, יודע להעריך את שמחת הניצחון.