להביא את ישראל לקהילה היהודית

חוי ואבינעם סגל-אלעד

חוי ואבינעם סגל-אלעד הורים לנדב בן 8.5 ועמית בן 5.5, הלומדים בבית הספר סולומון שכטר בניו מילפורד, וכן לעלמה בת הארבעה חודשים, המתגאה בתואר האמריקאית הראשונה שנולדה למשפחה בארה"ב.

 

אבינעם הוא שליח הסוכנות היהודית בשיתוף עם הפדרציה של צפון ניו-ג'רזי, בעוד חוי, שהגיעה לכאן מצוידת בתואר ראשון בריפוי בעיסוק ותואר שני בניהול אדמיניסטרטיבי, מלמדת עברית באולפן של הפדרציה. שניהם, כך מעיד אבינעם, גדלו בירושלים.

 

 

אבינעם: "גדלנו בבתים דתיים. אני למדתי בבית הספר לבנים 'הימלפרד' וחוי בבית הספר לבנות 'פלך'. די מקובל שמשתדכים בין שני בתי הספר. הגדר לא מאוד גבוהה ביניהם. אני ביליתי יותר בפלך מאשר בבית הספר שלי. התגייסתי לעורב צנחנים ויצאתי לקורס קצינים. כיום אני רס"ן במילואים. אחרי הצבא עברנו לחיפה. חוי למדה ריפוי בעיסוק ואני משפטים. לאחר מכן עברנו לישוב אלון שבמדבר יהודה. אנחנו אוהבים להיות קרובים לירושלים. את הסטאז' עשיתי בפרקליטות המדינה שם עסקתי בעיקר בתיקים ביטחוניים ובטרור. בין התיקים המעניינים בשנה האחרונה היו סגירת חנויות בעיר חברון, מחסומים שקמו והוסרו, תיק עתירה נגד כיתור העיר שכם ועוד. מעניין היה לחזור עם מי שהיה המ"פ שלי בצבא לחברון במסגרת סיור בתור עו"ד, זה סוג של סגירת מעגל. היה לי יתרון שהייתי שם גם בתור חייל וראיתי את הדברים מפרספקטיבות שונות. בסופו של דבר אתה מביא את המטען הערכי שלך והניסיון הצבאי לא משפיע על עבודתך בתור עו"ד".

 

הבדלים מרכזיים בין שם לכאן?

חוי: "הנוף כל כך שונה כאן. אחרי עשר שנים במדבר פתאום הכל ירוק. יש ארבע עונות. יותר מזה, בזמן קצר ביותר אחרי הגעתנו עברנו הוריקן, רעידת אדמה, סופת שלגים, שישה ימים בלי חשמל באוקטובר, וחורף ללא חורף. ממש הרגשה של מדינת עולם שלישי. בישראל אין יותר משעתיים הפסקה בחשמל. זה מטורף. מצד אחד נדמה שאמריקה כל כך מתקדמת, ומצד שני תקועה כל כך. אני מאוד מעריכה את הבירוקרטיה כאן. אמנם יש המון כסת"ח אבל עושים הכל כדי להמנע מנפילות והחוקים נועדו להגן עלינו גם במחיר הטרטור. בארץ מעגלים פינות בלי סוף".

 

אתם דתיים בהגדרה?

אבינעם: "מסורתיים. אנחנו שומרי שבת בדרכנו. אנחנו אוהבים את השקט של השבת, המשפחתיות נשמרת עם האווירה של השבת. אנחנו הולכים לשני בתי כנסת. האחד הוא בית הכנסת הגדול של פאראמוס, והשני הוא בית תפילה קטן יותר. התחברנו אליו בעקבות הרב שהגיע לביתנו ביום שנחתנו כאן, עם עוגה ביד, הציג את עצמו והזמין אותנו לשבת. נשארנו חברים".

 

חוי: "אנחנו מתחברים לבית הכנסת האורתודוכסי. הוא מאוד מודרני, סבלני ומקבל. הנשים לובשות מכנסיים במשך השבוע. אנחנו אוהבים את המודרניזציה שנכנסה לשם".

 

מה הביא אתכם לכאן?

אבינעם: "ג'וק משותף. הייתה שביתת פרקליטים, שבזמנה הספקתי לעשות שני דברים: רישיון לאופנוע והגשת קורות חיים לסוכנות היהודית. והנה שנה אחרי אני כאן. אני עוד חולם על הארלי דוידסון. הייתה לנו היכרות מוקדמת עם צפון אמריקה במסגרת זה ששנינו הדרכנו כאן. המשפחה שלי עלתה לישראל ב-73, והמשפחה של חוי שירתה בשליחות במונטריאול לפני 30 שנה. יש לנו היכרות עם העולם הזה. זה מאוד עוזר לי".

 

ומה ביום יום?

אבינעם: "לתפקיד שלי יש שם מפוצץ. בפועל אני מנסה להביא את ישראל לקהילה היהודית במגוון רחב של דרכים. אחד האמצעים הוא פסטיבל סרטים ישראלי המלווה ביוצרים ובשחקנים שמלווים אותו בשיחות עם הקהל, שותפות עם העיר נהריה וחילופי משלחות בתחומים שונים, ושותפות עם קבוצות תגלית שנוסעות לישראל ועם שתי שליחות צעירות של הצופים כאן שקשורות יותר לדור הצעיר".

 

איפה אתה רואה את החשיבות של שליחים צעירים בקהילה?

"בצעירים יש משהו שאין במבוגרים. הם מביאים את הרוח, הרעננות, את היופי הישראלי. התלתלים הקופצניים של שתיהן מעיד על האופי המקסים שלהן".

 

מה בין הקהילות? איך הקהילה המקומית מקבלת את ישראל?

אבינעם: "יש לנו המון מה ללמוד במגוון רחב של נושאים. אפשר לקחת מכאן המון סובלנות וקבלת האחר. האורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים יושבים יחד סביב השולחן ודנים בלי 'לאכול אחד את השני' ובלי ציניות. יש לי חלום, להביא צעירים ישראלים לקהילות יהודיות בארה"ב, לחשוף אותם להתנהלות החיים כאן. יש צעירים רבים שאני פוגש כאן שבאים להדריך במחנות קיץ ופעם ראשונה נחשפים לקידוש. הם חוזרים עם מטען נוסף. הפדרציה מצידה שולחת את רוב הכספים שלה לישראל. היא מממנת פרוקטים שמעודדים פלורליזם ללא שייכות לזרם הדתי אליו משתייך הארגון".

 

חוי: "אנחנו חושפים את הילדים לתרבות יהודית מענינת שיש אותה רק כאן. אנחנו הולכים לשיר עם חבורה של ניצולי שואה פעם בחודש בפייר לון. אני לא חושבת שהייתי נחשפת לזה במקום אחר".

 

מה האג'נדה שלכם כאן?

אבינעם: "אני מנסה להביא את היפה של ישראל לכאן. להוציא את ישראל מהמשוואה של 'ישראל שווה קונפליקט'. אני מתעסק בזה ביום יום. באמצעות שיחות, הרצאות, נסיעות".

 

חוי: "אני מוצאת שאנשים מתעניינים, רוצים לשמוע על המקורות שלך. התלמידים שלי באולפן כוללים ערביה, קוריאנים ונוצרים. הם רוצים להכיר ולשמוע על ישראל באופן אישי. גם לילדים שלי, שיצאו מהבועה של ישוב אלון, רצינו לתת עוד נופך".

 

איפה הקשיים כאן?

חוי: "למרות הידע המספק באנגלית, אפילו לקרוא את המכתבים כאן לפעמים קשה".

 

אבינעם: "הקושי שלי הוא עם חברים, קשה לייצר חברים כאן. עברתי כמה חודשים של הסתגלות בעבודה. יש להבין 'על הנייר' ויש את החיים. אירגון וגיבוש משלחות עבודה זה דבר מאוד שונה ממה שהייתי רגיל לו".

 

מה בתחום הקולינרי?

אבינעם: "האוכל לא טעים כאן. התבלינים כאן שונים. משהו כאן מאוד פלסטי".

 

חוויות משותפות?

חוי: "אני הולכת לאירועים ישראלים בלי סוף. ממש כיף לי לראות את ישראל כאן. אנחנו חווים את ימי ראשון כאן כמנוחה. ממש מפחיד לחשוב שנחזור ליום ראשון עבודה. זו כמעט עוד שבת. אנחנו משקיעים מאוד במשפחה הגרעינית. החיים כאן מאוד מחברים, במיוחד שאין לנו כאן משפחה מורחבת. אנחנו גם מאוד אוהבים את הטבע ובשבוע הבא אנחנו נוסעים למונטריאול למקום שבו חייתי כילדה. חוץ מזה, כיף ללדת כאן. אפילו אפידורל החלטתי לקחת. אם אמריקה אז עד הסוף. רגוע. ילדתי בכיף".

 

חלומות משותפים?

חוי: "לחזור עם חוויות למדבר יהודה. לחזור עם עושר תרבותי. אנחנו חווים ומתכננים לחוות".

 

מה תרצו לעשות כשתהיו גדולים?

"לחוות את החוויה הזו שוב".