תמר אטון

האמנית הישראלית, תושבת ניו-יורק, בראיון על יצירה קריירה והמופע המשותף עם אתגר קרת

מידי שנה מתכנסים סופרים ומשוררים מכל העולם בניו-יורק לעניינים של ספרות וזכויות אדם במסגרת פסטיבל PEN, שמתנאה בתת הכותרת, "פסטיבל קולות מהעולם". בין המשתתפים השנה מישראל הוא הסופר אתגר קרת, שמגיע להשיק את הוצאת המהדורה האנגלית של ספר הסיפורים האחרון שלו, "פתאום דפיקה בדלת". ב-3 במאי, בגלריה Apexart, שבלואר איסט סייד, יערך מופע שנוצר על ידי אמנית ישראלית תושבת ניו-יורק, תמר אטון, המבוסס על אחד הסיפורים שבספר.

 

 

איך הגעת לנקודה הזו, להיות אמנית רב תחומית בניו-יורק?

"בסתיו האחרון היה לי מופע, שנקרא 'דבר מוביל לדבר'. ככה זה קרה: דברים קטנים הצטרפו אחד לשני וכל דבר הוביל למשנהו. תמיד התעסקתי עם אמנות, מאז שהייתי קטנה. לתואר ראשון למדתי בבצלאל ובחילופי סטודנטים נסעתי לקופר יוניון בניו-יורק. השנה שלי כאן בשנת החילופים הייתה מאד משמעותית עבורי. ניו-יורק פתחה בפני עולם עצום של אפשרויות. אפשר לחלום בגדול, בקטן, על דברים משונים, או לא. יש הרבה דברים והרבה דברים לגיטימיים. לכן החלטתי ללכת ישר אחר כך לתואר שני במחלקה לפיסול באוניברסיטת ייל. הלימודים היו מרגשים וקשים ואינטנסיביים והובילו אותי להמשיך לעבוד כאמנית בניו-יורק".

 

מה הקשיים שנתקלת בהם, כאמנית?

"לא קל להתפרנס מהתחום הזה, כל הזמן צריך לעשות כל מיני עבודות דפוקות מהצד בשביל להחזיק מעמד. גם בתוך התחום, המון אנרגיה יוצאת על הדברים שלא קשורים בכלל ליצירה: מילוי שאלונים למענקים, פרסום, קידום עצמי, הפקה, קשרים וכל הפוליטיקה שכרוכה בזה... רוב האנרגיה יוצאת לא על עשיית האמנות עצמה, אלא על הקמת תשתית שתוכל לאפשר אותה. קשה לאחוז בזה. זה משהו שאני צריכה לבחור להיות כל יום מחדש".

 

 

מה היה רגע פריצת הדרך שלך?

"אני לא מאמינה שיש איזה רגע של פריצת דרך, אלא דרך שמורכבת מאוסף של רגעים קטנים ותערוכות ואנשים וניסיון. כל פעם יש עוד פרויקט שנראה לי בלתי אפשרי להפיק ולאט לאט אני מבינה איך להתגבר על בעיות ולפתור אותם עד לדבר הבא. הפרויקט הראשון שעשיתי לביאנלה 'פרפורמה', בשיתוף פעולה עם הרקדנית אמילי קוטס, הצליח מאוד ולימד אותי הרבה על עבודה משותפת ועל עולם הריקוד בכלל. אחרי סיום התואר השני קיבלתי פרס שאיפשר לי לטייל מסביב לארצות הברית בחיפוש אחר כדורים פורחים. התעניינתי באנשים שבונים את הכדורים שלהם בעצמם ונסעתי לכל מיני עיירות קטנות לפגוש, לרחף ולדבר עם בלונאים. בטקסס, פול ברייאנט נתן לי במתנה כדור פורח 'מת' שבתוכו יצרתי מופע שהוצג אף הוא בביאנלה 'פרפורמה' בהשתתפות שמונה רקדנים, פרפורמרים ומוזיקאי (ביניהם הישראלים נטע ירושלמי, דניאל אגמי ויוני קרצמר המעולים). הקהל נכנס לתוך הכדור וצפה בפסלים ובמחול".

 

איך הגעת למופע עם אתגר קרת?

"ענת גלעד ולירן גולוד ממחלקת התרבות של הקונסוליה הישראלית, שתמכה במופע האחרון שלי לפרפורמה, חשבו שיש בינינו שפה אמנותית משותפת והציעו לי לעשות משהו בעקבותיו. אני מעריכה את העבודה המבריקה של אתגר ומושפעת ממנה כבר שנים ומאוד רציתי לייצר משהו יחד. אחרי כמה שיחות והקשבה למקום ממנו הוא בא, ניסיתי לייצר בסיס פרפורמטיבי שלוקח אלמנטים פיסוליים בהם אני מתעסקת, וסיפוריים מהעולם שלו, שיזמינו את הקהל להשתתף וכך 'לכתוב' את העבודה גם כן. פניתי ל-apexart והם היו מאוד תומכים. מסתבר שאתגר קרא שם לפני עשר שנים, וזו סגירת מעגל בשבילם. יונתן גוטפלד עשה את המוזיקה, שמורכבת מהקלטות של רישרושים ושריקות, ננסי סאן ואריאל מייסלין ישחקו וינחו את הקהל. בחרתי סיפור שהוא בעיניי די אופטימי, ומדבר על איזו התמודדות נואשת בייאוש והצורך בתקווה, ואני משלבת בתוכו התייחסות הומוריסטית למסורת של אמנות גוף ופרפורמנס - כאב פיסי ומאמץ לאורך זמן".

 

 

מה היה הרגע הכי קשה שלך כאן, הרגע בו חשבת 'זהו, נגמר, אני חוזרת לישראל'?

"ב-2008, בעקבות המעילה של ברני מיידוף, קרן אמריקה-ישראל ספגו אבידה של מיליונים. ופתאום הודיעו לי שהמלגה שלי התבטלה. זו הייתה השנה הראשונה שלי בייל, הייתי שקועה עד הצוואר בלימודים, ופתאום הייתי צריכה גם לפרנס את עצמי וגם לשלם חלק משכר הלימוד. התחלתי להתרוצץ, לחפש אחרי מענקים, מלגות... לקחתי עבודה מהצד, בתור ספרנית בספריה של ייל. מה שהיה די קשה בתור ישראלית טריה שצריכה לספור את כל האיי.בי.סי כדי להבין איפה אחרי מה צריך לשים ספר שמתחיל באות אל… אחרי כמה חודשים המלגה הוחזרה, ואני קיבלתי כמה פרסים והרבה ניסיון, אבל תקופת החוסר וודאות והדאגה הכלכלית הזו הייתה קשה במיוחד".

 

מה היה הרגע הכי מאושר שלך כאן, הרגע בו אמרת 'זהו, זה שווה את הכל'?

"הסתיו האחרון היה די מאושר, הצגתי תערוכת יחיד ראשונה בגלריה של אנדריאה מייסלין בצלסי שבוע אחרי שנערך המופע בתוך הכדור פורח. אחרי עבודה מאומצת של שנתיים על פרויקט הכדורים הפורחים זכיתי לשתף אנשים בעבודה שלי וקיבלתי תגובות חמות ומשמחות. בנוסף, יונתן, החבר שלי מהארץ הגיע אחרי המון שנים שאנחנו בלונג דיסטנס, כך שנהיה איזה תואם בחיים האישיים והמקצועיים שלי. אבל רגעים מאושרים אצלי הם איכשהו בסוף שמחות פשוטות כאלה: דמפלינגז עם חברים או תערוכה מעוררת השראה של מישהו שאני אוהבת או סתם לרכב על האפניים לברייטון ביץ ביום של שמש…"