ההתפרעות בהצגה "גטו": האחריות היא עלינו

חשוב להוקיע ולגנות את התנהגות התלמידים, אך אסור לשכוח - אנחנו הם אלה שעיצבנו את המציאות שבה הנוער הזה חי. שחקן ההצגה "גטו", עודד לאופולד, כותב בעקבות הסערה הציבורית

לפני כשבוע פניתי לקהל התלמידים שנכח בהצגה "גטו" בדברי תוכחה על התנהגותו במהלך ההצגה. עד כמה שזה מוזר, מבחינתי זה היה רגע אינטימי ביני לבין קהל ספציפי שנכח באולם. שם זה אמור היה להיגמר.

 

מסיבות שלא ידועות לי, הדבר הגיע לכלי התקשורת והחלה סערה סביב האירוע. איני מצטער על כך. לא על הדברים שאמרתי ולא על הסערה הציבורית שהדבר עורר (אם כי לא זו היתה כוונתי), אך נדמה לי שאנחנו כחברה מפספסים את העיקר וחוטאים למטרה.

 

 

שני קולות עיקריים אני שומע ביומיים האחרונים: הראשון אומר שאלו בסך הכל נערים ונערות, אנשים צעירים עם הורמונים משתוללים, שלשבת באולם תיאטרון לפעמים זה לא קל גם לאדם בוגר, ושנושא השואה עצמו אולי גדול ועוצמתי מלהכיל בגילם. לקולות אלה אני עונה שקודם כל, זה נכון. אבל, הנערים והנערות האלה, חלקם עוד מספר חודשים וחלקם שנה או שנתיים מהיום, יתגייסו לצבא. אם בשלב הזה אנחנו כחברה, והמערכת החינוכית האמונה על כך, לא הצלחנו להנחיל לאותם צעירים את ההבחנה בין טוב לרע, הדבר צריך להדאיגנו, מאוד.

 

הנוער מציב בפנינו מראה

קולות אחרים שנשמעים בעוצמה ביומיים האחרונים, הם קולות הגינוי שעולים אפילו ממסדרונות הכנסת. קולות שלטענתם הנוער של היום עובר פשיטת רגל מוסרית, ערכית ורגשית, ושיש לאתר את התלמידים הפורעים, את מוריהם ובית הספר ממנו הם באים, להעניש ולהוקיע אותם. לקולות אלה אני עונה - זה נכון, אבל הנוער הזה לא חי בניתוק, הוא מחובר לאווירה הכללית בחברה, במובנים מסוימים הוא אפילו מחובר יותר מרובנו למתרחש. הוא לא חי בבועה, הוא רואה וסופג הכל, הוא יושב איתנו באוטו כשאנו מנהלים מלחמות עם נהגים אחרים בכביש, הוא רואה איתנו את האלימות הגואה ברחובות, את היטשטשות הקווים האדומים בצבא, את השיח הפוליטי האלים בין ימין לשמאל, את תרבות הדיון הקלוקלת וההידרדרות המוסרית של מנהיגינו, הוא רואה את הוריו עובדים קשה וקורסים תחת נטל הפרנסה אל מול יוקר המחיה, הוא חש כמונו ששלטון החוק במדינתנו תלוי על חוט השערה, את העובדה שחלקים גדולים בחברה מעדיפים את הדין בין אדם לאלוהיו מאשר בין אדם לחברו, ואת חרדתנו הגדלה, המחלחלת גם אליו, מול העתיד.

 

הנוער הזה בהתנהגותו משקף לנו למעשה את עצמינו, הוא מציב בפנינו מראה, פניו הם פנינו.

 

להוקיע ולגנות זה חשוב אך אסור לשכוח - האחריות היא עלינו. אנחנו הם אלה שמעצבים את המציאות בה הנוער הזה חי ועלינו להקנות לו את הכלים להתמודד איתה. כשם שאנחנו שמחים לנכס לעצמנו את הצלחתו של נוער זה, כך גם בכישלונו יש לנו מניות רבות.

 

אנחנו חייבים להבין ולהדהד עד למוסדות השלטון את ההבנה שחינוך ותרבות, שאחד הם בעיניי, חייבים להיות מוצבים בראש סדר העדיפויות בחברה שלנו. הנוער הזה, אם נרצה או לא, הוא עתידינו, ולכן צריך להפוך את האירוע המביך הזה ואירועים מביכים שכמותו, להזדמנות שניתנה לנו להישיר מבט אל הכשלים, הזדמנות לקחת אחריות, הזדמנות ללמוד ולהיזכר מהם הערכים החשובים והמשותפים לנו. הייתי רוצה שהאירוע הזה יהווה הזדמנות להשתפר ולא יישאר רק בגדר אות קלון!

 

בכוחם של מילים לבנות או להרוס. לפני כשבוע אמרתי מילים קשות, שאני עדיין עומד מאחוריהן, אך אלה לא היו מילות כעס או שנאה, אלא מילים של אהבה. כך אני רוצה שיפורשו. אם מישהו נפגע מדבריי, שלא בכוונה, אני מתנצל". כולי תקווה שכוחה של האהבה והאחדות ינצח גם הפעם.

 

יום עצמאות שמח.