עוד ב-ynet ספורט:
הצלחה בענפים האישיים דורשת מהספורטאי אופי, ומהמערכת תמיכה ואורך רוח. דרישות קצת מוגזמות בארץ בה חלומם של צעירים הוא כסף גדול במינימום זמן, או "אקזיט" בלשון העם.
אריק זאבי הוא ההפך הגמור. רץ למרחקים ארוכים מאוד. קם בבוקר ועושה בפעם המי־יודע־כמה את מה שהוא עושה יותר טוב מכולם. ג'ודו. לרוב
הישראלים נשבר ממשהו הרבה לפני שהגיעו להישג. אין סבלנות. אין התמדה.
את התקנה לפיה רק ספורטאי אחד יכול לייצג מדינה בכל מקצוע אולימפי, המציאו בשביל שמדינות כמו ישראל יוכלו להתמודד עם אימפריות ספורט כמו ארה"ב, רוסיה ויפן. אבל בג'ודו אנחנו כל כך טובים, שהסידור הזה פוגע דווקא בנו.
אורי ששון נאלץ לעלות במשקל כדי לנסות להשיג כרטיס ללונדון, כי במשקל שלו זאבי מסרב לפרוש, וממשיך לאסוף מדליות בגיל 35. גם ירדן
ג'רבי, מדליסטית כסף באליפות אירופה, לא תתחרה בלונדון. בכרטיס היחיד במשקל שלה מחזיקה כבר אליס שלזינגר. צרות של עשירים.
אולי ההצלחה הסיטונית של הג'ודו בתחרויות בינלאומיות תכניס לפרופורציה את הקרנבל התקשורתי סביב הניסיונות הפתטיים של הכדורגל והכדורסל להגיע למונדיאל או לאולימפיאדה. על הצלחה בתחרויות עצמן אי אפשר אפילו לחלום.
מדליה אולימפית היא לפעמים תוצאה של יכולת להגיע לשיא ברגע הנכון. ארבע מדליות זהב באליפויות אירופה מצביעות של שליטה לאורך זמן.
משהו נכון בעבודה שלו. אני לא מכיר מדינה בה אלוף ג'ודו מוכר יותר חולצות מכוכב כדורגל. ספק אם יש בעולם ג'ודוקא שחולצות שלו נמכרות בחנויות.
המימון לענפים הקטנים צריך לבוא מהמדינה וגם מחסויות. למזלו של אריק זאבי חברת "מגדל" תומכת בו כבר שנים, וההצלחה שלו חייבת לשמש מודל לספונסרים נוספים, שמעדיפים לשים שלט במגרש כדורגל על פני חסות לספורטאי צעיר ומבטיח. ההצלחה של הג'ודו נותנת הרבה חומר למחשבה.