היה הייתה בבוגוטה

איזו ליגה היא הטובה בעולם? זה ויכוח באורך ההיסטוריה של הכדורגל. האנגלים משוכנעים שזאת הליגה האנגלית, האיטלקים יגידו שהאיטלקית, ושאר העולם יודע שזאת הספרדית. אבל בסוף שנות ה־40 של המאה שעברה שלטה מלכה אחרת: הליגה הקולומביאנית הבלתי חוקית, הבלתי האפשרית והבלתי חוזרת

בימים אלה אני קצת מרחם על האנגלופילים. הם חיים בתחושה שהליגה שלהם הייתה ותישאר הטובה מכולן, ובכלל לא משנה להם שכמעט כל המאמנים בפרמיירשיפ הם זרים, כמעט כל בעלי המועדונים הם זרים, ומרבית השחקנים הבולטים הם זרים. מבחינתם זאת הליגה הכי מרתקת עם האוהדים הכי נפלאים, הליגה שהכל בה אפשרי. עד כדי כך אפשרי, שמנצ'סטר יונייטד הגדולה הודחה מהליגה האירופית, שזה בערך האינטרטוטו של הקבוצות הגדולות, בידי אתלטיק בילבאו שהיא קבוצת אמצע טבלה ספרדית. וגם מנצ'סטר סיטי - הקבוצה העשירה בתבל - נכשלה כבר בשמינית גמר הליגה האירופית, בעימות עם האימפריה של ספורטינג ליסבון.

 

 

 

האמת, מזל שצ'לסי עוד איתנו בליגת האלופות, אחרי שיונייטד וסיטי עפו כבר בשלב הבתים וארסנל לא עברה את השמינית. לזכותה של צ'לסי ייאמר שהיא הצילה את הכבוד של הכדורגל האנגלי כולו עם הניצחון ההרואי על נאפולי בהארכה. בכך מנעו הפנסיונרים בכחול מצב שבו לאנגליה לא תהיה אף נציגה מבין 16 הקבוצות שהגיעו לרבע הגמר בשני המפעלים האירופיים.

 

עכשיו, אני לא טוען שהליגה הספרדית היא הטובה בעולם בזכות ברצלונה וריאל מדריד, בילבאו, ולנסיה ואתלטיקו מדריד - חמש קבוצות שהגיעו לרבע הגמר בליגת האלופות ובליגה האירופית. הרי מיד יקפצו עלי האיטלופילים והגרמנולוגים ויוכיחו לי באותות ובמופתים שאני טועה בענק, ובעצם הליגות שלהם הן הטופ. בסופו של דבר זה עניין של טעם, והוויכוחים על הליגה הטובה מכולן יישארו איתנו עוד הרבה זמן. אבל על השנים 1949 עד 1954 אין שום ויכוח: אז החזיקה חזק בכתר ליגה דרום אמריקאית שזכתה לשם החיבה "אל דוראדו". וזה לא קרה בארגנטינה, בברזיל, או אפילו באורוגוואי.

 

תתפוצץ ההתאחדות

"אל דוראדו" ("המוזהב" בספרדית) הוא שמה של אגדה על ראש שבט אינדיאני שכיסה את עצמו באבקת זהב, ואז צלל למי אגם גואטיביטה שנמצא לא רחוק מבוגוטה, בירת קולומביה. ברבות השנים השתרש המיתוס ברחבי אמריקה הדרומית, וגרם לכובשים הספרדים בני המאה ה-16 לצאת מדעתם בחיפוש אחרי אוצרות זהב נעלמים. השם אל דוראדו נכנס לשפה האנגלית במשמעות של מקום שמתגלה בו עושר פתאומי ולא צפוי - בדיוק מה שקרה בקולומביה בשלהי שנות ה-40 של המאה הקודמת, כשברנש בשם אומברטו סלסדו פרננדס הקים את ליגת הכדורגל "דימאיור".

 

 

פרננדס, שהתקנא בליגות שקמו בארגנטינה (1931), באורוגוואי (1932) ובברזיל (1933), הצליח לשכנע 10 קבוצות לשחק בדימאיור. רווחים משידורי הטלוויזיה הוא לא יכול היה לחלק, כי עוד לא הייתה טלוויזיה, אז פרננדס הציע לקבוצות טיסות למשחקי חוץ במחיר מסובסד. זה עבד, אבל רק עד שהתאחדות הכדורגל החובבנית של קולומביה - שעד אז ניהלה את ענייני הכדורגל במדינה, והייתה גם אחראית לנבחרת הלאומית - לחצה על הברקס.

 

מאחר שההתאחדות הקולומביאנית הייתה חברה בפיפ"א, החברים הנכבדים שיושבים באירופה נחלצו לעזרתה וקבעו חד-משמעית: הדימאיור אינה חוקית, וכל הקבוצות שיסכימו לשחק במסגרתה לא יוכרו בהתאחדות הבינלאומית. ולא רק זה, גם נבחרת קולומביה לא תוכל להשתתף בתחרויות בינלאומיות עד שהליגה החדשה תחדל מלהתקיים. לכאורה היו אלה סנקציות קשות, שהיו אמורות לגרום לראשי הדימאיור לסגת מהתוכנית הגרנדיוזית. בפועל קרה בדיוק ההפך: ההשעיה מפיפ"א איפשרה לראשי הליגה החדשה לקבוע לעצמם את החוקים ולחמוק מעונש.

 

השנה הייתה 1949. באירופה עדיין ליקקו את הפצעים ממלחמת העולם השנייה, ובחלק גדול ממדינות היבשת הושבתה פעילות הכדורגל כמעט לחלוטין בשש שנות המלחמה. בדרום אמריקה, הרחק מזירת הקרבות, הייתה פריחה כלכלית. מדינות דרום אמריקה סיפקו לאירופה חומרי גלם ומזון, והחיים שם נמשכו באין מפריע. באופן טבעי פרח גם הכדורגל בדרום אמריקה של שנות ה-40.

 

הקבוצה המפורסמת והמשובחת ביותר באותן שנים הייתה ריבר פלייט הארגנטינאית, שזכתה לכינוי "לה מאקינה" (המכונה). היא קטפה אליפויות ושיחקה וירטואוזי, מרהיב והתקפי. אם תרצו, היא הייתה הברצלונה של העידן ההוא. חמשת שחקני הקו הקדמי שלה באותן שנים הפכו לאגדה; חואן קרלוס מוניוס, חוסה מנואל מורנו, אדולפו פדרנרה, אנחל לברונה ופליקס לוסטו הם עד היום שמות שמעבירים צמרמורת בגבו של כל אוהד ריבר.

 

 

ב-1945 עלה לקבוצה הבוגרת חלוץ צעיר ומבטיח, אלפרדו די סטפנו שמו. הוא היה אז רק בן 17, אבל לכולם היה ברור שמדובר בכישרון נדיר. אלא שהוא לא הספיק לתת לו ביטוי בריבר, כי ב-1948 פרצה בארגנטינה שביתת שחקנים: הכדורגלנים דרשו שכר גבוה יותר, ראשי המועדונים סירבו, והמשחקים התנהלו למשך זמן מה עם שחקני נוער.

 

בינתיים בקולומביה, אחת מ-10 הקבוצות שהצטרפו לדימאיור למרות הנידוי מפיפ"א הייתה מיונאריוס ("המיליונרים") מהבירה בוגוטה. נשיא המועדון היה אלפונסו סניור, והוא הראשון שהבין את הפוטנציאל הגלום בשביתת השחקנים בארגנטינה. האיש עלה על רעיון גאוני: מאחר שהוא לא נתון עוד למרותה של פיפ"א, הוא יכול להציע לשחקנים הטובים ביותר בארגנטינה להצטרף לקבוצה שלו בלי לשלם דמי העברה לקבוצות שלהם.

 

את הכסף שיחסוך יוכל לשלם לשחקנים עצמם, שגם ככה חיפשו פרנסה בשל השביתה. וכך אלפונסו סניור והמאמן הארגנטינאי קרלוס אדלבה טסו לבואנוס איירס, ונפגשו עם אדולפו פדרנרה - בכיר כדורגלני ארגנטינה, לאו מסי של אותם ימים.

 

"קראו לי משוגע", סיפר סניור שנים רבות לאחר מכן. "שאלו אותי איך אוכל לשלם לפדרנרה 5,000 דולר מענק חתימה ושכר חודשי של 500 דולר. אבל כשהוא הגיע לבוגוטה והצגנו אותו לאוהדים באיצטדיון, עשינו ביום אחד קופה של 35 אלף פזו, שהם 18 אלף דולר - פי שבעה ממה שהיינו מרוויחים עד אז על משחק ליגה ממוצע. באותו רגע היה ברור שעשינו עסקה מצוינת".

 

אל-מאסטרו פדרנרה בן ה-31 נחת בבוגוטה ב-10 ביוני 1949, ובשדה התעופה המתינו לו 5,000 אוהדים. משם הוא הובל לאיצטדיון במכונית פתוחה, מלווה בצי של 200 מכוניות ו-25 אוטובוסים. הוא היה הארגנטינאי הראשון במיונאריוס, ומיד אחריו הגיעו גם אלפרדו די סטפנו ונסטור רוסי הצעירים ממנו. שניהם זכו לשכר גבוה פי שמונה מהתלוש שקיבלו במולדת; לא הייתה שום בעיה לשכנע אותם לחתום.

 

במהרה הפכה מיונאריוס לקבוצה המובילה בקולומביה, וזכתה באליפות של 1949. אבל לא רק הניצחונות הפכו אותה לאגדה, אלא הכדורגל העילאי שהיא שיחקה. די סטפנו סיפר שהשיטה שלהם הייתה אז "חמש וריקוד": אחרי שכבשו חמישה שערים הפסיקו לנסות להבקיע ורק השתעשעו בכדור, כדי לא להשפיל עוד את היריבה. זה קרה בתשעה משחקים ברציפות.

 

ימותו הקנאים

רוב השחקנים במיונאריוס כחולת המדים ("הבלט הכחול" בפי חובביה) היו ארגנטינאים, אבל בהמשך הצטרפו גם בילי היגינס האנגלי מאברטון ובובי פלאבל הסקוטי מהארטס.

 

זאת הייתה הקבוצה הראשונה שהחתימה כוכבים זרים, שילמה להם הרבה כסף וסימנה את הדרך לשאר הליגה. הקבוצות בדימאיור הבינו שזה עובד, ולא הסתפקו בשחקנים מיבשת אמריקה. דפורטיבו סמאריוס מהעיר סנטה מרטה החתימה לא פחות מ-15 שחקנים הונגרים, כולל גיולה ז'נגלר שהיה פעמיים מלך השערים של אירופה; דפורטיבו קוקוטה צירפה לשורותיה ב-1951 שמונה משחקני נבחרת אורוגוואי שזכו שנה לפני כן במונדיאל בברזיל, כולל שוברט גמבטה האגדי ששם משפחתו הפך למילה שמשמעותה "כדרור" בספרדית. שנתיים לאחר שהושקה הליגה שיחקו בה 320 זרים, כמעט שני שלישים מכלל השחקנים.

 

הדימאיור הפכה לסיפור הצלחה. היציעים התפקעו בכל המשחקים, ההכנסות היו אדירות, וגם הניהול היה מוצלח וחדשני. למשל, בפעם הראשונה הופיעו מספרים על גב החולצות, לכל קבוצה הותרו שני חילופים במשחק (פיפ"א אסרה אז לבצע חילופים בכלל), ושופטים מאנגליה הוטסו כדי לנהל את המשחקים החשובים.

 

קבוצה אחת בליגה ניסתה להתבסס על טהרת הכוכבים האנגלים: אינדפנדיינטה סנטה פה, הקבוצה השנייה של בוגוטה והיריבה העירונית הגדולה של מיונאריוס. אמנם היא החתימה את הארגנטינאי הבינלאומי הקטור ריאל, אבל הסיפור המעניין שם היה של הזרים ממולדת הכדורגל. הקבוצה החתימה שניים מכוכבי סטוק סיטי, ג'ורג' מאונטפורד וניל פרנקלין, ולצידם את צ'ארלי מיטן, הכישרון הענקי של מנצ'סטר יונייטד ואחד השחקנים האהובים ביותר על המנג'ר האגדי מאט באזבי.

 

מיטן, קיצוני מהיר בעל יכולת טכנית נדירה, היה שותף לשלוש סגנויות בארבע העונות שעשה באולד טראפורד ולזכייה בגביע האנגלי ב־1948. הוא כבש 61 שערים ב-161 משחקים, והזימון לנבחרת אנגליה נראה כמו עניין של זמן. ואז הגיעה ההצעה מקולומביה: אינדפנדיינטה סנטה פה הציעה למיטן דמי חתימה של 10,000 ליש"ט ושכר של 50 ליש"ט לשבוע. קצת פרופורציות? שכר המקסימום בליגה האנגלית עמד אז על שמונה ליש"ט בשבוע בזמן העונה ועל שש ליש"ט לשבוע בפגרה, כלומר שכר שנתי של 404 ליש"ט (קשה לתפוס את זה בעידן שלנו, כשכדורגלנים מרוויחים יותר מ־200 אלף ליש"ט בשבוע). מה עשה מיטן? הודיע לבאזבי שהוא עוזב ועף לדרום אמריקה. האגדה מספרת שהמנג'ר בירך את מיטן לשלום ואמר לו, "אם הם צריכים שם מאמן, תרים לי טלפון".

 

בניגוד לחבריו הבריטים שמיהרו לברוח בחזרה הביתה בגלל קשיי ההתאקלמות, צ'ארלי מיטן שיחק שנה שלמה בקולומביה והיה מצוין. כשחזר לאנגליה כעבור שנה, בגלל הלחץ של אשתו - ואחרי שדחה הצעה להצטרף לריאל מדריד - קיבלו אותו כבוגד. העיתונות האנגלית קראה לו "הבנדיט מבוגוטה"; הוא הושעה לחצי שנה מכל פעילות ונקנס במשכורת של חצי שנה על כך ששיחק בליגה לא חוקית; ומנצ'סטר יונייטד התנערה ממנו והעבירה אותו לפולהאם.

 

מיטן נפטר ב-2002 אחרי קריירה מפוספסת, והוא עדיין מחזיק בשיא הפנדלים המוצלחים ברציפות במדי יונייטד (17). באנגליה טוענים כי הוא השחקן הטוב ביותר שלא שיחק בנבחרת; אין ספק שאלמלא אותה שנה בבוגוטה, הוא היה מזיע במדים הלאומיים פעמים רבות. די סטפנו אמר עליו לא פעם: "צ'ארלי היה נומרו אונו. אם היינו מביאים אותו לריאל מדריד, לא היינו צריכים את פאקו חנטו. כן, חנטו היה מהיר יותר, אבל מיטן היה יותר חכם".

 

בניגוד למיטן, ניל פרנקלין שיחק בנבחרת אנגליה לא פחות מ-27 פעמים. בסוף שנות ה-40 הוא נחשב לבלם הטוב ביותר באנגליה, ומקומו הובטח בהרכב הנבחרת למונדיאל בברזיל ב-1950. אלא שכמה חודשים לפני אליפות העולם קיבל גם פרנקלין את ההצעה מקולומביה, וכמו מיטן לא היה יכול לסרב: בסטוק הוא הרוויח 20 ליש"ט בשבוע, והקולומביאנים הציעו לו מענק חתימה של 5,000 ליש"ט ועוד 35 ליש"ט לשבוע.

 

כשעניינו של פרנקלין נודע ברחבי הממלכה, התחיל הבלגן. אוהדי סטוק סיטי כינו אותו ואת חברו ג'ורג' מאונטפורד "בוגדים רודפי בצע"; וולטר ווינטרבוטום, מאמן הנבחרת, יעץ לו שלא ייסע. אבל פרנקלין נסע, ושרד רק חודשיים בבוגוטה. הוא לא ידע מילה בספרדית והתקשה לתקשר עם שחקני הקבוצה, ואשתו ההרה ובנם בן השש גם הם לא הסתגלו לחיים בבירה הקולומביאנית.

 

כשחזר לאנגליה שבור ומדוכא, איש לא ציפה לו. חיכתה לו השעיה לארבעה חודשים, ומהר מאוד אזל כל הכסף שהרוויח בקולומביה. אף על פי שהיה רק בן 27 ולא שכח לשחק כדורגל, אף אחת מהקבוצות הגדולות לא ניסתה להחתים אותו וגם הנבחרת לא רצתה בו עוד. הקבוצה היחידה שפנתה אליו הייתה האל סיטי הקטנה מהליגה השנייה.

 

כן, הכדורגל האנגלי החרים את פרנקלין. בארבע השנים הבאות ניסו לא פחות מתריסר שחקנים שונים את עמדת הבלם, ואף אחד מהם לא היה מוצלח. פרנקלין לא קיבל אפילו צ'אנס. הקריירה שלו הלכה מדחי אל דחי, והסתיימה בקבוצות נידחות כמו מקלספילד וולינגטון טאון. הוא מת ב-1996 רחוק מהתודעה הלאומית, הכל בגלל חודשיים ארורים 46 שנים קודם לכן.

 

אז החוויה הקולומביאנית לא הייתה חיובית במיוחד לבריטים, בלשון המעטה, אבל לארגנטינאים של מיונאריוס דווקא היו חיים יפים. במיוחד לאלפרדו די סטפנו.

 

ישמעו הנכדים

ההיסטוריה של ריאל מדריד ושל הכדורגל העולמי כולו השתנתה ביום שדי סטפנו חתם בקבוצה, ב-1953. היום הוא מכהן כנשיא הכבוד של ריאל, ולא פעם מכבד בנוכחותו מעמדים מיוחדים כמו החתמת כוכב חדש בקבוצה. "דון אלפרדו" בן ה-85 מגיע לאירוע, נשען על מקל ההליכה שלו ומחליף הלצות עם הנשיא פלורנטינו פרס ועם אמיליו בוטרגניו.

 

בצעירותו שיחק די סטפנו במיונאריוס ארבע עונות, מ-1949 עד 1952, והבקיע 90 שערים ב-102 משחקים. הוא הוביל אותה לשלוש אליפויות וביסס את מעמדו כגדול כדורגלני תבל. כשהגיע לקולומביה כיכב בקבוצה אדולפו פדרנרה; כשעזב דיברו כולם על "החץ הבלונדיני" כתופעה על-טבעית. האמת, מיונאריוס של התקופה ההיא נראתה קבוצה מפלנטה אחרת. באותם ימים לא היו עדיין טורנירים בינלאומיים לקבוצות כמו גביע האלופות של אירופה, גביע הליברטדורס של דרום אמריקה או הגביע הבין-יבשתי. לכן נערכו משחקי ידידות בינלאומיים שכולם לקחו בשיא הרצינות. וכשהקבוצות הטובות ביותר מאירופה ומדרום אמריקה נפגשו, זה נחשב אז לדבר הכי קרוב להכתרת הקבוצה הטובה בעולם.

 

מיונאריוס יצאה כמובן למסעות משחקים באירופה, והדהימה את כל מי שראה אותה. ב-30 במרץ 1952 היא הגיעה לספרד למין אליפות עולם לקבוצות מול ריאל מדריד, והביסה את המארחת 2:4 באיצטדיון צ'מרטין, שלימים ייקרא סנטיאגו ברנבאו. די סטפנו נתן שואו מטורף, ובאותו יום החליט נשיא ריאל סנטיאגו ברנבאו שהוא חייב להביא את הארגנטינאי הזה למדריד. בתוך שנה זה קרה.

 

שש פעמים נפגשו באותה תקופה מיונאריוס וריאל מדריד, והספרדים לא ניצחו אפילו פעם אחת. מיונאריוס ניצחו בשלושה משחקים, ושלושה הסתיימו בתיקו.

אגב, אחד מאותם בני מזל שראו בלייב את מיונאריוס מול ריאל מדריד היה לא אחר מאשר צ'ה גווארה. ביולי 1952 הוא ביקר בבוגוטה במהלך מסע האופנוע המפורסם שלו עם חברו אלברטו גרנאדו, ולא רצה להחמיץ את החוויה. במכתב ששלח לאמו הוא כתב בין היתר: "מחר אני הולך לראות את מיונאריוס משחקים נגד ריאל מדריד ביציע הכי זול, בגלל בני ארצנו שקשים יותר לסחיטה מאשר שרים בממשלה". מתברר שארנסטו גווארה הצעיר וידידו הטוב הגיעו לבית המלון שבו התאכסנו שחקני מיונאריוס, וניסו לקבל הזמנות מדי סטפנו ומחבריו. זה לא הלך להם.

 

50 שנה עברו מאז אותו משחק בבוגוטה, שהסתיים ב־1:2 לטובת מיונאריוס. 50 שנה עברו מאז שמיונאריוס הייתה הקבוצה הטובה בתבל, שייצגה את הליגה הטובה בתבל, ולציון המאורע תארח ריאל את מיונאריוס למהדורה נוספת באוגוסט הקרוב, למשחק ידידות בברנבאו. לא צריך דמיון מפותח כדי לשער מי יהיה אורח הכבוד במשחק.

 

 

ומה בעניין הליגה הקולומביאנית בעידן אל דוראדו? ובכן, העסק הסתיים באותה מהירות שבה התחיל. פיפ"א פתרה את הפלונטר שגרם לה כאבי ראש בדרך מקורית: ב-1954 היא הציעה לאלפרדו סניור מקום של כבוד בהנהלת הארגון, תמורת הבטחה שהשחקנים הזרים בדימאיור יחזרו לאלתר לארצות המוצא שלהם.

 

הרוב, כצפוי, אכן חזרו. היום רק מעטים מהם נותרו בחיים, אבל דבר אחד בטוח: כל עוד נשמה באפם, הם לא יפסיקו לספר לנכדים ולנינים שפעם הם שיחקו בליגה הכי טובה שידע העולם.