למי שעוד לא נואש מלארה

המשחק Tomb Raider: Chronicles טוב באופן כללי, אבל יוצריו לא חידשו דבר

סדרת משחקי המחשב Tomb Raider, מבית היוצר Core Design, הפכה מזמן לקאלט של משחקי המחשב. Core Design הוכיחו כי הם יוצרים פוריים: חמישה משחקים באותו מספר של שנים, בלי להביא בחשבון תוספות למיניהן. חבל שהם לא הפגינו יצירתיות באותה רמה, חסך שגרם לסדרה להזדקן יותר מאשר להתבגר בשנים הללו.

 

שגרה זה רע

 

יוצרי המשחק ממשיכים בנוסחה הבדוקה והבטוחה שהנחתה אותם בארבעת המשחקים הקודמים, ובעצם לא מחדשים דבר. Tomb Raider: Chronicles סובל מחוסר מעוף והיעדר תעוזה, תכונות שכן באו לידי ביטוי בפרקים הראשונים בסדרה, בעיקר הראשון והרביעי. ההרגשה הכללית היא שיוצרי המשחק החליטו לסחוט עד תום את מכונת הכסף המשומנת שיצרו. בהתאם, הם השתמשו בטכנולוגיית המשחק הקיימת, כדי להפיק את החלק החמישי, כמיחזור חומרים קיימים במעטפת הרפתקאות שטרם סופרו.

כמו במשחקים הקודמים, ללארה יש מגוון גדול של תנועות: קפיצה, הליכה יד אחרי יד, טיפוס, גלגול וכדומה. אמנם נוספו לה מספר כישורים, כמו הליכה על חבל ותנועת התגנבות, המאפשרת לה להתקדם בשקט מאחורי אויבים מסוימים מבלי להתגלות, אבל התנועות האלה זניחות, גם במספר הפעמים שצריך להשתמש בהן וגם באתגר שהן מוסיפות למשחק.

לארה, על כל ביצועיה האקרובטיים המרשימים, עדיין מגיבה באופן מגושם לפקודות השחקן. אם קיווינו ש-Core יאפשרו לנו עם הזמן להגיב מהר יותר לאיומים, לנוע באופן גמיש יותר ולהגיע לרמת שליטה גבוהה יותר בתנועותיה ובירי שלה, קיווינו לשווא. האופי האיטי והפאזלי יותר של טומב ריידר הוא אולי חלק מקסמו, אבל טיפה יותר אקשן יעיל לא היתה מזיקה.

 

פרקי העלילה

 

לארה קרופט סיימה את חייה בצורה טראגית ב-Tomb Raider: The Last Revelation, כשפירמידה שלמה התמוטטה עליה. היא מעולם לא נמצאה, ויש הסבורים כי זו הפירצה שהשאירו יוצרי המשחק כדי להחיותה, כשהמנוע החדש והחזק יותר יהיה מוכן ליישום.

ב-Tomb Raider Chronicles, חבריה של לארה נפגשים לאחר ההלוויה ומספרים ארבעה סיפורי הרפתקאות בהן השתתפה. אפיזודות אלה, שאין ביניהן שום דבר משותף וכל אחת עומדת בפני עצמה, מהוות את ארבעת פרקי המשחק. המבנה הבסיסי נשמר - בכל סיפור מחפשת לארה אחרי פריט אמנות מיתי, כשהיא מתמודדת מול יריבים לא חכמים במיוחד.

פרק 1: לארה קרופט משוטטת ברחובות רומא, כשהיא בעקבות אבן הפילוסופים, אותה מחפשים גם שני הנבלים לארסון ופייר, שזכורים לנו מהפרק הראשון בסדרה. הפרק הראשון הוא טומב ריידר באופיו הקלאסי.

פרק 2: ג'ון איבס, ידידה של לארה, לוקח אותנו לעולם הזוי לחלוטין. עולם אפל ומסתורי, שנראה כמושפע מאחד מפרקי "תיקים באפלה": צוללת גרמנית, שנשאה את החנית המיתית שדקרה את ישו, טבעה במהלך מלחמת העולם השניה בנסיבות מסתוריות. הרוסים שולים את החפץ, האמור להיות בעל תכונות על טבעיות, ומאכסנים אותו בצוללת שחונה בבסיס מורמנסק. התפקיד של לארה הוא לחדור לתוך הצוללת, המושכרת על ידי מאפיונר בשם סרגיי ואשר מפקדה הוא אדמירל בשם יארופאב, ולהשיג את החנית. הפרק אפוף תחושה קלסטרופובית, שמגיעה לשיאה בטביעת הצוללת, בעוד לארה מנסה להיחלץ ממנה. המשחק בשלבים אלו דורש יותר חשיבה והעלילה מפותחת יותר.

פרק 3: אפיזודה המחזירה אותנו בזמן לתקופת צעירותה של לארה. ידידה, הכומר פאטריק דונסטאן, יוצא לאי אירי נטוש, כדי למגר כוחות רשע על טבעיים. לארה מתחבאת בסירתו ומגיעה איתו לאי. בפרק זה לארה אינה חמושה (מי שאהב את תחילת מסע ההרפתקאות של לארה ב-Tomb Raider 4: The Last Revelation יאהב את העולם הזה). זהו שלב הרפתקני יותר והמטרה היא להימנע ממפגש פנים מול פנים עם האויבים השונים. לדעתי זה שלב גזעי למדי.

פרק 4: פרק שמתרחש בתוך מגדל רב קומות ומושפע מעט מהסרט מטריקס. כאן אנו צריכים לגלות ולגנוב יהלום ענק. לארה, הלבושה בחליפת לאטקס צמודה בסגנון אשת החתול, צריכה לעיתים להימנע ממפגש עם אויבים (בחלק השני של הסיפור היא אינה חמושה) ולעלף אותם בעזרת כלורופורם. שלב זה הוא הקשה מבין כולם, כי הוא מחייב יכולת טכנית גבוהה וכולל אויבים חזקים במיוחד, הנושאים כלי נשק עתידניים שיורים קרני לייזר בעוצמות גבוהות (פגיעה אחת מורידה בחצי את תוחלת החיים).

בהשוואה למשחקים הקודמים, הסיפורים קצרים בהרבה. Tomb Raider: Chronicles מורכב מ-13 שלבים בלבד, שהם פחות ממספר השלבים במשחק הראשון בסדרה, ומעבר לכך אינם מסובכים יתר על המידה. אין ספק שזו תופעה מבורכת, בגלל שככה אפשר לעבור מסיפור לסיפור, לפני שאנחנו מתחילים להשתעמם.

 

האסתטיקה של לארה

 

ויזואלית, Tomb Raider: Chronicles עדיף על פני הפרקים הקודמים. הדמויות מסותתות וחלקות ונראות כמעט כדמויות מצויירות. התבליטים והסלעים נראים עדיין במידה ניכרת זוויתיים מדי, אך הסביבה כולה צבעונית ורבגונית יותר, מרחובות רומא ועד האי המכושף שבהרפתקת נעוריה של לארה.

הצליל בסך הכל אינו מאכזב. המנגינה (המינימליסטית, בסגנון טומב ריידר הרגיל) מותאמת לכל סביבה, ובמקרים רבים היא מעניקה אות אזהרה כי הסכנה אורבת ממש מעבר לפינה. לצערי, תסכית השיחה שמנהלות הדמויות מזעזע ביותר. צורת הדיבור עוקרת מיסודה את הדיאלוג השנון. התחושה המתקבלת היא שלא רק שהיוצרים עצמם הם אלה שמקריאים את הטקסט, אלא שהם לא עשו מעבר לחזרה אחת...

 

סיכום

 

בסך הכל ניתן לומר כי Tomb Raider: Chronicles טוב יותר מ-TR 2 או 3, אבל הוא חסר את הסיפור הקוהרנטי שעשה את Tomb Raider 4: The Last Revelation לטוב מביניהם. הבעיה במהותה נובעת מהעובדה שהמשחק לא השתכלל במהלך השנים. הקשיים המלאכותיים בשלבים מסוימים בהם נאלצת לארה להתמודד עם אויבים, כשהיא נטולת כל אמצעי לחימה, מתסכלים ובבחינת לעג לרש. מעבר לכך, שום רעיונות ממשחקי פעולה אחרים, שיכלו להיות מיושמים, לא נלמדו ולא יושמו. אין שמירה אוטומטית, הסביבה עדיין סטטית ונראית צחיחה ודלילה, ועדיין חסרה תחושה וירטואלית של עולם עשיר, פעיל ומעניין.

באופן כללי המשחק טוב והוא שומר על האיזון הנכון בין אורכו למורכבותו. ואולי חווית המשחק טמונה באותה חוסר קוהרנטיות – העובדה שאלה ארבעה סיפורים קצרים יחסית, השונים זה מזה, הן מבחינת תקופת התרחשותם והן מבחינת תוכנם, הופכים אותו למגוון וזריז בקצבו.

מומלץ לחובבי ז'אנר משחקי התלת ממד מגוף שלישי, שעוד לא אמרו נואש מלארה.