אז מה בעצם הקטע עם הבייסבול הזה?

אחרי כמעט ארבע שעות וכמעט אפס התרחשויות, בין צופים שעסוקים יותר בנקניקיות שלהם מאשר בלוס אנג'לס דודג'רס שלהם, ציפי שמילוביץ' מנסה לפתור תעלומה בסדר גודל שרלוק־הולמסי: איפה האטרקציה בגברים שמנים בכובעים קטנים שמניפים אלות כבדות ומורידים מוכטות גדולות?

1 - המשימה

בערך אחרי שעתיים וחצי, כשכבר רוקנתי את סוללת הטלפון בשיטוט באינטרנט, הגיע פתאום רעש גדול מהקהל מסביב. האיש הגדול עם צלחת הצ'יטוס ואני הרמנו את הראש ביחד. גם הוא וגם אני לא ראינו מה קרה, אבל זה לא הפריע לו לעמוד על הרגליים בעודו חובק את הצ'יטוס ולצעוק עם כולם. למען ההגינות ייאמר שגם אם שנינו לא ראינו מה קרה, הוא לפחות הבין אחרי שתי שניות.

 

 

 

לי אין מושג עד עכשיו מה זה היה. כל כך הרבה פעמים בשעתיים וחצי שחלפו הרמתי את הראש בתקווה שיקרה משהו מעניין, ובכל פעם זה נראה כאילו אף אחד לא זז ממקומו כבר שעות, אז בשלב שבאמת קרה - כנראה - משהו משמעותי, כבר חשבתי רק על המקלחת, ועל המיטה ועל זה שנורא קר בשביל אפריל בלוס אנג'לס. כשהצ'יטוס התיישב אמרתי לו: "נראה אם הבנתי נכון: אנחנו סתם יושבים כאן שעות ומדברים על כל מיני דברים, מדי פעם קורה על המגרש משהו, ואז אנחנו קמים, מוחאים כפיים וחוזרים לדבר על כל מיני דברים עד הפעם הבאה. זה בייסבול?". הצ'יטוס חייך וענה: "בדיוק".

 

"שלושת הדברים הכי טובים שייצרה התרבות האמריקאית הם חוקת ארצות הברית, ג'אז ובייסבול", אמר הסופר-משורר-סוציולוג ג'רלד הרלי. אני אדם שאוהב את אמריקה ומת על ספורט אמריקאי, ומציק לי שאני לא מצליחה למצוא שום דרך אפילו לחבב את המרכיב השלישי בנוסחה. איך אפשר להיות - או לפחות לחשוב - שאני כה מחוברת לאמריקה ולא להרגיש שום קשר לאחד היסודות הכי בלתי שבירים שמרכיבים את כל המיתולוגיה הזאת שנקראת ארצות הברית? איך זה שאני נדהמת מכך שחיפוש המילה "בייסבול" באגף הספרים של אמזון מביא 31,293 תוצאות? איך ייתכן ש"שדה החלומות" הוא אחד משלושת הסרטים האהובים עלי אי פעם, אבל אני לא מסוגלת לראות חמש דקות של משחק בייסבול אמיתי?

 

התשובה, על פניה, פשוטה: בייסבול הוא משחק משעמם בהשתתפות ספורטאים לא אטרקטיביים שמעבירים את רוב הזמן בישיבה על הספסל או בהליכות סביבו. יודעי דבר טוענים שאני מדברת שטויות ולמעשה זה משחק של הרבה תנועה ומאמץ, ואי אפשר להבין אותו עד שממש משחקים בו; כך או אחרת, האמריקאים מתייחסים אליו בקדושה של דת ובכמיהה של ביטוח בריאות במחיר סביר.

 

 

במשך השנים ניסיתי כמה פעמים להכריח את עצמי להתאהב בבייסבול. הכישלון היה מחפיר פעם אחר פעם, אבל בחודש שעבר החלטתי לעשות עוד ניסיון להבין למה האמריקאים כל כך אוהבים משחק שנמשך שלוש עד חמש שעות וקורים בו שלושה עד חמישה דברים מעניינים, ולקחתי את עצמי למשחק בין הלוס אנג'לס דודג'רס לסן דייגו פאדרס.

 

זה היה יום ראשון יפהפה. הדודג'רס היא אחת הקבוצות היותר אפופות-באז ב-MLB, גם בגלל שנכון לכתיבת שורות אלה היא מחזיקה במאזן הטוב בליגה, אבל בעיקר בגלל שמג'יק ג'ונסון קנה אותה. זה גם היה יום מיוחד שבו ציינה הליגה 65 שנה למשחק הראשון של ג'קי רובינסון במדי הברוקלין דודג'רס - אותם דודג'רס שקמו יום אחד ב-1957, עברו ללוס אנג'לס, והשאירו רובע ניו יורקי מרוסק לב. הכל, בקיצור, היה מוכן לאהבה מהמבט ה-200.

 

אחרי חמש שעות חזרתי הביתה לבד. האהבה שוב לא באה. אבל כן באו כל מיני נחמות, שהחשובה שבהן היא זאת: לא רק אני חושבת שבייסבול הוא משחק משעמם. כמעט כל האוהדים השרופים של הדודג'רס שישבו סביבי הסכימו שזה משחק משעמם. ההבדל הוא שהם באים לראות בייסבול ממקום שונה לגמרי מזה שממנו הולכים למשחק בכל ענף אחר, והם יודעים את זה באופן עמוק ביותר שאליו לעולם לא אגיע. אבל לפחות ניסיתי, וזה מה שיצא.

 

2 - ההרגל

ה-MLB היא ליגה בת יותר מ-130 שנה. השמועה אומרת שאברהם לינקולן היה הולך למשחקים, ושהוא לא ממש שמר על שפה נקייה במגרש; בדיעבד הוא היה בטוח יותר ביציע של מגרש בייסבול מבאולם תאטרון, וזה לבדו צריך להשתיק את מי שחושב שתאטרון הוא סוגה עילית וספורט זה לברברים.

 

השיקגו קאבס נוסדה ב-1876. ביציעים שלה יושבים היום אנשים שהסבא של הסבא שלהם אהד אותה. ככה זה: אהבה לקבוצת בייסבול זה משהו שאתה לוקח בירושה, ולא מוכר בעד שום נזיד. זאת ליגה שכולה מסורת והיסטוריה. קחו את התלבושות: יש שני צבעים לכל הקבוצות, לבן ואפור וזהו. מדים מכוערים שגם אם יצאו עכשיו מהסווטשופ של נייקי בדאון-טאון ג'קרטה עדיין נראים בדיוק כמו מה שלבש לו גריג כשעמד מול עשרות אלפי אוהדי היאנקיז ב-1939, ואמר להם שגם אם הוא חולה מאוד ויודע שלא נותר לו הרבה זמן, הוא בכל זאת "האדם הכי בר-מזל על פני האדמה" כי הוא זכה לשחק בייסבול.

 

 

אותו דבר לגבי האיצטדיונים. הדודג'ר סטדיום נבנה ב-1962, יש בו 56 אלף מקומות, והוא עוד נראה מודרני וחדיש יחסית. היאנקי סטדיום עמד על הרגליים מ-1923 עד 2009, ורק אז נבנה איצטדיון חדש מעבר לכביש. פאנוויי פארק של בוסטון רד סוקס הוקם ב-1912, ואף אחד לא מעז לחשוב שהגיע הזמן להרוס אותו גם כעבור 100 שנה. יש צבעים וריחות שרק הזמן יכול לייצר, ואין דרך להמציא אותם מחדש. בוודאי לא כשלוקחים את הפורום של הלייקרס והופכים אותו ל"סטייפלס סנטר", או כשלוקחים את הבוסטון גארדן והופכים אותו ל"פליט סנטר". לא כאן. יאנקי סטדיום הוא יאנקי סטדיום.

 

3 - החיבור

כל אחד יכול לשחק בייסבול. לא חשוב אם הוא גבר, אישה, שמן, רזה, עשיר, עני, היספני או מורמונית. וכולם באמת משחקים. יש מגרש בכל מקום, והציוד הבסיסי - מחבט, כפפה, כדור - זול מאוד. מהבחינה הזאת זה מאוד דומה לכדורגל בשאר העולם. באמריקה יש מאות קבוצות בייסבול בדרגות שונות של מקצוענות, וגם אם אתה גר בחווה נידחת באיווה, תמיד תוכל למצוא משחק ליגה כלשהו במרחק נסיעת טרקטור קצרה, כך שכל ילד אמריקאי רואה משחקים מגיל אפס.

 

בגלל שיש כל-כך הרבה משחקים בעונה יש גם שפע של כרטיסים, ועיקרון כמעט מקודש בליגה הוא להקצות מספר גדול למדי במחירים באמת שווים. נכון, זה בשורות האחרונות של האיצטדיון, אבל רואים טוב מכל מקום. כרטיס למרומי הדוג'ר סטדיום עלה לי 20 דולר, ואם לא הייתי כזאת סנובית יכולתי להשיג גם בעשרה. קניית כרטיס למשחקי פוטבול, לעומת זאת - וצריך לזכור שיש מעט מאוד כאלה בשנה, וכל אחד מהם הוא אירוע חצי-סופרבולי - יכולה להביא אדם לפשיטת רגל. גם ה-NBA זה כבר מזמן לא משחק בשביל כולם.

 

 

ויש גם עניין של הזדהות. רוב שחקני הבייסבול, כולל הכוכבים הגדולים, הם בסופו של דבר אנשי צווארון כחול. לא תראו אותם באירוע השקה של בושם חדש, גם אם החוזים שלהם במיליונים. אין להם פמליות, ורבים מהם עדיין חיים באזורים תעשייתיים, בחוות, במקומות חפים מפלצנות. זה לא אומר שהם לא בוגדים בנשותיהם עם דגמים צעירים יותר, אבל עדיין הרבה יותר קל לג'ו-שמו להתחבר אליהם.

 

שלא לדבר על העובדה שחלקם סתם שמנים. האיש שבלס לידי צ'יטוס יכול בקלות לדמיין את עצמו במקומם: הוא יודע שזה הספורט היחיד שבו 30 אחוזי הצלחה נחשבים למספר לא רע בכלל, שאנשים עם יותר מסנטר אחד הופכים בו למיליונרים, ושמותר ואף רצוי לירוק בו לעיתים כמה שיותר קרובות.

 

ברור, להיות שחקן בייסבול טוב זה משהו שמצריך עבודה ומיומנות לא פחות מבכל ספורט אחר. אבל העובדה הזאת קצת מתערפלת כשרואים תמונות של בייב רות' ושומעים סיפורים על ההמבורגרים והזונות שהוא אכל בחדר ההלבשה במחצית. שחקני בייסבול פשוט נראים כמו רוב בני האדם. שחקנים מענפים אחרים שיחליטו לעשות מעבר לבייסבול הם כאלה עילויים אתלטיים, שעם הזמן ועם האימונים הם יוכלו להפוך לשחקנים טובים. שחקן בייסבול שיעלה על מגרש NBA יחטוף התקף לב אחרי 30 שניות. וזאת עוד סיבה שהאמריקאים אוהבים בייסבול. לברון ג'יימס הוא מוטציה; קרלוס לי נראה כמו מוסכניק.

 

4 - הזמן

שעה לפני פתיחת המשחק, והתנועה בדרך לדוג'ר סטדיום זזה לא רע בסטנדרטים של לוס אנג'לס. לפחות לא עומדים. מצד שני נוהגים מספיק לאט בשביל לקלוט את הנוף האורבני המתחלף בנסיעה ממערב למזרח. מתחת לגשר - רגע לפני הפנייה לכניסה למגרש החניה, ממש בקצה השני של שדרות סנסט - יש שלט קטן שמפנה את הנהג לאיצטדיון ולידו שוכב הומלס שזה הבית שלו. על הראש יש לו כובע של הדודג'רס.

 

 

15 דולר עולה הכניסה למגרש החניה של האיצטדיון. יש שם בערך 60 אלף מקומות חניה. לכל משחק באים בין 25 ל-35 אלף צופים, ולא חסרים משחקים של 56 אלף. תעשו את החשבון. יחד עם הנקניקייה והשתייה, התענוג יכול להסתכם בהוצאה של 150 דולר לאבא, אימא ושני ילדים - ובכל זאת, רוב הקהל ביום ראשון אחר הצהריים אכן מורכב מאבא, מאימא ומשני ילדים.

 

בייסבול זה עניין משפחתי וקהילתי. המשחקים מתקיימים במהלך היום גם באמצע השבוע, מה שמאפשר לבתי ספר למשל להביא תלמידים לטיול מאורגן של משחק פלוס ציד חתימות. הביטוי America’s Pastime הוא אקסקלוסיבי לבייסבול; אין שום פעילות פנאי אמריקאית אחרת שזכתה להגדרה הזאת. אתה הולך למגרש, מתיישב על כיסא לא נוח, מוציא את ה"נשיונל אינקוויירר" האחרון, קורא שלוש פעמים את הסקופ על הבן החייזר שגדל לאנג'לינה ג'ולי בבטן, לא מביט אפילו פעם אחת למגרש, ועדיין לא מפסיד כלום. כל מה שאתה רואה במשך שעות זה חבטה, תפיסה, זריקה, חבטה, תפיסה, זריקה, מכבסת, תולה.

 

בייסבול, כתב פעם מישהו, הוא הדבר הכי קרוב לצפייה משותפת בסרט משפחתי: יש בו מספיק פעילות בשביל להשאיר את הילד מתעניין לזמן מסוים, והוא מספיק איטי בשביל להשאיר את המבוגר בהרדמה.

 

בייסבול הוא גם משחק שמעודד את האמריקאים לעסוק בפעילות פנאי אהובה אחרת: אכילה. הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לאיצטדיון היה ללכת לקנות הוט דוג, ולא הייתה לזה שום הצדקה חוץ מזה שחייבים. זה בייסבול. כולם אוכלים הוט דוג בבייסבול. הוט דוג, צ'יטוס, בוטנים קלויים, בירה קרה. אין עוד ענף שיש לו קשר כזה לאוכל.

 

 

ומה אם כל השעות האלה וכל האוכל הזה נותנים את אותותיהם? בדודג'ר סטדיום חשבו גם על זה. קולו של השדר האגדי וין סקאלי - האיש שעל שמו נקראה אייג'נט סקאלי מ"תיקים באפלה" - נשמע גם ברמקולים שמותקנים בשירותים.

 

5 - החבר'ה

שלושה מיליון איש השתתפו במצעד הזכייה של הפילדלפיה פיליס בוורלד סיריס של 2008. זה יותר מהמשתתפים בהשבעה של נשיא ארצות הברית או כמעט כל מה שמקובל לכנות "אירוע רציני" אחר שאפשר לחשוב עליו. שלושה מיליון איש שספק אם אפשר למצוא בהם שניים שמסכימים על משהו, אבל לבייסבול יש יכולת נדירה להפוך זרים לחברים, ולו לרגע. זה מסביר למה מהגרים רבים, בעיקר לטינים שהמשחק הזה מאוד פופולרי בארצות המוצא שלהם, מתחברים מהר מאוד ל-MLB. ברגע שאתה בפנים אתה כבר חצי-אמריקאי.

 

בייסבול שימש כמובן גם כלי שרת לתנועת זכויות האזרח, וגם היום קשה להגזים בחשיבות המשחק הראשון של ג'קי רובינסון, ב־15 באפריל 1947, במאבק השחורים להכרה ולשוויון. שלא לדבר על רזולוציות קטנות ולכאורה שוליות הרבה יותר, כמו למשל מקומו של כובע הבייסבול בחיים האמריקאיים - מהראש של נשיא ארצות הברית, דרך כוכבי היפ־הופ ומוכרים במקדונלדס, וכלה בהומלס ההוא מתחת לגשר.

 

טכנית, בייסבול הוא המשחק האינדיבידואלי ביותר בענפים הקבוצתיים. זה פותח אפשרויות להרואיזם אינדיבידואלי שהאמריקאים כל כך אוהבים. אמריקאים גם אוהבים את הספורט שלהם בפורמט של מתחים והרפיות, וזאת עוד סיבה שבייסבול ופוטבול - משחקים שמורכבים מפעולות יחידות שכמעט תמיד יש עצירה אחרי כל אחת מהן - הם הענפים הכי פופולריים כאן, ובהפרש גדול.

 

הבייסבול הוא גם משחק שצריך להגיע בו לתוצאה ואי אפשר להשתמש בשעון למניפולציות בזבוז זמן. בגלל זה שום יתרון או פיגור אינו בלתי הפיך, והפוטנציאל לדרמה מטורפת בסופן של ארבע שעות מרדימות הוא אינסופי. גם זה משהו שהאמריקאים אוהבים, כפי שמוכיחה חיבתם הרבה לגולף ולטניס.

 

אבל מעל הכל, הבייסבול הוא ענף ספורט מחבק ומנחם. חבר טוב שתמיד נמצא שם בשביל אמריקה, גם בימי שפל כלכלי ומלחמות ושאר אסונות. ה-21 בספטמבר 2001 היה יום כזה שהסביר בלי מילים מה זה באמת בייסבול: עשרה ימים אחרי ה-11 בספטמבר חזרה ניו יורק לשחק כשהמטס אירחו את אטלנטה ברייבס. עשרות אלפי ניו יורקרים במגרש, ועשרות מיליונים בבתים, בכו פחות או יותר במשך כל המשחק. כשמייק פיאצה שיחרר את ההום-ראן שהעניק למטס את הניצחון, היה אפשר להרגיש בעצמות איך אמריקה עושה רבע צעד ראשון ליציאה מההלם.

 

חודש אחרי המשחק ההוא הגיע ג'ורג' ו' בוש, וברגע היפה ביותר בנשיאות המכוערת שלו זרק את כדור הפתיחה במשחק הראשון בוורלד סיריס בין היאנקיז לאריזונה דיימונדבאקס. שום דבר לא נותן לאמריקה נחמה גדולה יותר מבייסבול, משחק שהוא הרבה הרבה יותר גדול מסך כל חלקיו המשעממים.

 

 

6 - האמונה

המשחק נמשך שלוש שעות ו-43 דקות, ואני יודעת את זה כי הבטתי בשעון כל שלוש דקות. בסוף הדודג'רס ניצחו את הפאדרס, נדמה לי. הגעתי הביתה בדיוק לשניות האחרונות של המשחק בין שיקגו בולס למיאמי היט. הבולס השוו בשלשה עם הבאזר וניצחו בהארכה. לא ישבתי לרגע, לא הורדתי את הראש מהמסך לשנייה, התעוררתי לגמרי, חגגתי בקפיצות את הניצחון של שיקגו והלכתי לישון - לא לפני שהבטחתי לעצמי להמשיך לנסות להתאהב בבייסבול. בכל זאת, הבטיחו לי מזמן: If you build it, he will come.