טובים הם תמיד היו. עכשיו הם גם נהיו נבחרת

בחודש הבא יתחיל יורו 2012, וברור מי מועמדת לזכייה בתואר: מי שרק לפני עשור נחשבה ללוזרית חסרת תקנה. אז מה בעצם קרה, שואל נדב יעקבי, מאז שהיה מופרך לגמרי לכתוב "אלופת אירופה", להכניס פסיק ואז לכתוב "ספרד"?

קל לשכוח שעד לא מזמן בערה בכדורגל העולמי סוגיה מרתקת ביותר, שבמשך עשורים ייצרה מיליוני מילים סביב שאלה אחת: איך ייתכן שספרד, מדינתה של אחת הליגות הטובות בתבל ושל כמה מהכדורגלנים המפוארים בתבל, היא לוזרית אולטימטיבית במדי הנבחרת הלאומית. לא שאני מציע להשליך את המילים האלה לפח האשפה של ההיסטוריה; דווקא מעניין לחזור היום לזמנים ההם, לפני שספרד כבשה את המקום ההולם את גדולתה וזכתה ביורו 2008 ובמונדיאל 2010.

 

 

 

בעוד חודש תיפתח אליפות אירופה בפולין ובאוקראינה, וספרד היא המועמדת מספר אחת לזכייה. אם אכן תיקח את התואר האירופי, זאת תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שנבחרת כלשהי זוכה שלוש פעמים ברציפות בתארים החשובים ביותר - יורו, מונדיאל ושוב יורו. מערב גרמניה כמעט עשתה את זה בשעתה, עם אליפות אירופה ב-1972 ועם גביע העולם ב-1974, אבל הפסידה בגמר יורו 1976 לצ'כוסלובקיה בדו-קרב פנדלים.

 

צרפת הגדולה של זינדין זידאן ושל תיירי הנרי זכתה במונדיאל ב-1998 ושנתיים לאחר מכן הוכתרה כאלופת אירופה, אלא שבמונדיאל ב-2002 לא עברה אפילו את שלב הבתים. עכשיו תורה של ספרד להסתער על תואר שלישי ברציפות, ונראה אך טבעי שהנבחרת של ויסנטה דל בוסקה תצליח במשימה ותרשום עוד פרק מופלא בספר הכדורגל לדורותיו. אז בואו נעסוק קצת בסוגיה ההפוכה: מה נשתנה?

 

הנבחרת הלא לאומית

בגמר יורו 2008 ישבתי באיצטדיון ארנסט האפל בווינה וראיתי את פרננדו טורס מבקיע את השער היחיד בגמר מול גרמניה. מסביבי ישבו אוהדי ספרד, ולא מעטים מהם בכו עם שריקת הסיום. הבנתי אותם; לרבים מהם נראה עד אז בלתי אפשרי לזכות בתואר חשוב. וכשזה קרה מול העיניים שלהם ממש, הם התקשו להאמין.

 

כשאיקר קסיאס קיבל את הגביע מידיו של מישל פלטיני, המחזה היה כמעט סוריאליסטי. כבר ראינו את קסיאס חוגג ומניף גביעים, אבל רק במדי ריאל מדריד. אני מביט שוב ושוב בתמונות מהמונדיאל: קסיאס מניף את גביע העולם, ומימינו ומשמאלו הפנים הצוהלות והאגרופים הקמוצים של צ'אבי ושל אינייסטה ושל פיקה ושל בוסקטס, שחקני ברצלונה. קצת מוזר. החיבור בין שחקני ריאל מדריד וברצלונה לא טבעי, בטח לא בספרד עצמה. וזה מנוגד לכל מקום אחר בעולם: כשנבחרת לאומית משחקת, איש לא תוהה מאיזו קבוצה או עיר הגיע כל שחקן. הנבחרת מייצגת את כל המדינה. אבל מה לעשות שספרד היא לא מדינה רגילה. כשהנבחרת הלאומית שלה זוכה בתואר כלשהו, סרחיו ראמוס חייב לשלוף את דגל אנדלוסיה כי הוא נולד בסביליה, ודויד וייה מזכיר לכל מי ששכח שהוא בכלל ממחוז אסטוריאס.

 

 

אבל בואו נחזור לימים שלפני הניצחונות והדגלים. כל-כך הרבה פעמים בעבר הגיעה ספרד לאליפויות הגדולות עם תקוות גדולות ועם שחקנים מצוינים - עם כל מה שדרוש כדי להגיע עד הסוף - וזה פשוט לא קרה. עכשיו ימהרו המדקדקים להזכיר שספרד דווקא זכתה באליפות אירופה ב-1964, וזה כמובן נכון, רק שגם הספרדים מודעים לכך שלצד התואר הנשכח ההוא מהבהבת כוכבית. זאת הייתה אליפות אירופה השנייה בסך הכל, והיא לא התקיימה במתכונת המוכרת כיום. חלק מהנבחרות הבכירות ביבשת לא טרחו בכלל להשתתף במוקדמות, ואלה שהשתתפו לא התייחסו למשחקים ברצינות. ספרד אירחה את "טורניר הגמר" שהשתתפו בו ארבע נבחרות בלבד. בגמר עצמו, באיצטדיון סנטיאגו ברנבאו בנוכחות הרודן הפשיסט פרנקו, ניצחה המארחת את ברית המועצות 0:1. חגיגות הניצחון היו קצרות והאירוע נשכח במהרה.

 

עד 2008 ניסו הספרדים להסביר בכל פעם מחדש איך ייתכן שהגרמנים, האיטלקים, האנגלים ואפילו הצרפתים זכו בגביעי עולם ובאליפויות אירופה, והם לא. איך ליגה שמשחקות בה ריאל מדריד וברצלונה לא מצליחה להעמיד נבחרת שתגיע להישגים ראויים? ההסבר הכי מנומק היה זה שהוזכר לעיל: ספרד היא לא מדינה הומוגנית אלא אוסף של מדינות, פדרציה של מחוזות בעלי תרבות שונה, אופי שונה ובחלק מהמקרים גם שפה שונה. "קטלניה היא לא ספרד", אומר השלט המפורסם שמוצג לראווה כמעט בכל מפגש בין ברצלונה לריאל מדריד בקאמפ נואו. והבאסקים הם באמת לא ספרדים, מכל בחינה שהיא. גם אם המחתרת הבאסקית הניחה את נשקה בשנה שעברה, זה לא שהם סופרים פתאום את המלך חואן קרלוס.

 

העניין הזה הרבה יותר עמוק ובסיסי ממה שאנשים מחוץ לספרד נוטים לחשוב. כל מחוז במדינה גאה בייחודיות שלו ומחזיק גם נבחרת כדורגל משלו, ובכל כריסמס עורכות הנבחרות האלה (שפיפ"א לא מכירה בהן, כמובן) משחקי ראווה. גם זאת דרך להניף את דגל הלאומיות הקטלנית והבאסקית והגליסיאנית והבלארית - והרשימה עוד ארוכה. במשך שנים רווחה הטענה שלאוהדים וגם לשחקנים חשובה יותר הקבוצה מהנבחרת הלאומית; שהשחקנים עושים טובה כשהם משחקים בנבחרת ספרד, ולא מחויבים לדגל ולהמנון כמו בכל מדינה אחרת.

 

 

הדברים מתנהלים אחרת בספרד גם מבחינה ממלכתית. למשל, אין איצטדיון לאומי כמו בכל מדינה מתוקנת, ומשחקי הנבחרת מתקיימים בכל פעם בעיר אחרת. אמנם תושבי ערי השדה יכולים לראות מקרוב את הכוכבים הגדולים, אבל זה נובע גם מהבעייתיות סביב הלאומיות הספרדית והמרכזיות של הבירה מדריד.

 

רוב משחקי הבית של ספרד מתקיימים בשנים האחרונות באנדלוסיה. זה האזור שנחשב ל"ספרד האמיתית", שבו כולם גאים להיות ספרדים ולהניף את הדגל האדום-צהוב. לעומת זאת, לעולם לא תראו את הנבחרת בקאמפ נואו, ובטח שלא באיצטדיון סן מאמס של אתלטיק בילבאו; רעיון כזה ייחשב לפרובוקציה חולנית. לכן היה חשש גדול מאוד לקראת האולימפיאדה ב-1992, אז תוכנן משחק הגמר של הטורניר האולימפי להיערך בקאמפ נואו. ספרד העפילה לגמר, ולמרבה הפלא התמלאו היציעים ב-100 אלף צופים שעודדו בלהט את הנבחרת בדרך לניצחון הדרמטי 2:3 על פולין. ההסבר היה שאנשי ברצלונה כל-כך התגאו בעיר שלהם שאירחה את האולימפיאדה, שהם לא יכלו להרוס את החגיגה בגלל עניינים פנימיים. חוץ מזה, אחד הכוכבים בנבחרת היה קשר ברצלונאי צעיר ומוכשר ושמו פפ גווארדיולה.

 

האוהדים הלא שרופים

מאמן ברצלונה לשעבר הוא דוגמת-נגד מצוינת להסברים על כישלונה של נבחרת ספרד בגלל פילוג לאומי. גווארדיולה תמיד היה קטלני גאה, ועד היום הוא מצטט משוררים קטלנים ומכיר היטב את ההיסטוריה של קטלניה ובעיקר את המאבקים שלה בקסטיליה. אף על פי שהוא לאומן ובצעירותו הביע תמיכה במאבק לעצמאות (היום הוא לא מתבטא בפומבי בעניינים פוליטיים), מעולם לא סירב לשחק במדי נבחרת ספרד ואף התגאה בכך.

 

גם שחקנים באסקים הופיעו בעבר במדי הנבחרת וממשיכים לשחק בה גם כיום בלי שום בעיה. לאחרים יש לפעמים בעיה איתם; לואיס ארקונדה, שוער הנבחרת בשנות ה-80, שיחק במונדיאל שאירחה ספרד ב-1982 בגרביים לבנים במקום שחורים. במדריד אמרו שזה אקט "לא פטריוטי". למה? כי ארקונדה הבאסקי לבש גרביים זהים לאלה שלבש בקבוצתו הבאסקית, ריאל סוסיאדד.

 

 

בהיסטוריה הארוכה של נבחרת ספרד היו רק מקרים ספורים ששחקנים סירבו לשחק ממניעים פוליטיים, וגם אלה לא מובהקים. איגנסיו קורטבריה, קפטן ריאל סוסיאדד בסוף שנות ה-70 שמעולם לא הסתיר את דעותיו הקיצוניות, שיחק רק ארבע פעמים בנבחרת. לדבריו לא זומן יותר אחרי שדיווח על אווירה עוינת כלפיו. חוסה אנחל איריבר, השוער והקפטן של אתלטיק בילבאו, שיחק 49 פעמים במדי הנבחרת וטוען שסירב לשחק בפעם ה-50 "בגלל אלה שהחליטו שאני לא שייך". האמת היא שגם זה וגם זה נשמעים כמו תירוצים קלושים של שחקנים שפשוט לא היו מספיק טובים.

 

ברור שיש הבדל גדול ביחס לנבחרת מצד הכדורגלנים ומצד האוהדים. הצלחה בנבחרת מקדמת את הקריירה של השחקנים ואת חשבון הבנק שלהם, ואילו לאוהדים הרגש הוא שחשוב. בכיכרות של ברצלונה, בילבאו וסן סבסטיאן לא יצאו לחגוג אחרי הזכייה של הנבחרת ביורו. כולם צפו במשחקים, כולם עקבו באדיקות אחר הדיווחים מאוסטריה ומשווייץ, ורוב חובבי הכדורגל בברצלונה ובבילבאו רצו שהנבחרת הספרדית תנצח. מעטים, אם בכלל, קיוו שהיא תפסיד. אבל מכאן ועד לצאת לרחובות, לצפור במכוניות, להניף דגלים ולקפוץ למזרקות - המרחק עצום.

 

בזמן המונדיאל בדרום אפריקה עמדו הקטלנים בפני בעיה אמיתית, כי שישה או שבעה שחקנים בנבחרת היו שחקני בארסה. פויול, צ'אבי, אינייסטה, בוסקטס, פיקה ופדרו הם בשר מבשרה של הקבוצה, אז לייחל לכישלונם רק משום שהם לובשים חולצה אדומה? גם כשספרד ניצחה את גרמניה בחצי הגמר היו אוהדי בארסה מאושרים. הנבחרת שהפכה ל"בארסה מחוזקת" העפילה לגמר המונדיאל, אבל באזור המזרקות היה רגוע באותו לילה. כמה ימים לאחר מכן, דקות אחדות אחרי שאנדרס אינייסטה הבקיע את שער הניצחון בגמר מול הולנד, כבר לא היה אפשר למנוע את זה: בכיכרות ברצלונה, בירת קטלניה, מאות אוהדים חגגו בטירוף. חלקם אפילו החזיקו ביד דגל ספרד. כל מי שמבין דבר או שניים בעניינים הפנימיים של ספרד הרגיש שזה רגע היסטורי.

 

הרגע הזה משקף יותר מכל את השינוי בתפיסה של הספרדים לנבחרת הלאומית שלהם. הזכייה ביורו ובעיקר במונדיאל הפכו את הנבחרת לאהודה יותר מאי פעם. היום כל 40 מיליון הספרדים, או כמעט כולם, גאים כשהיא משחקת, מה שבעבר היה נכון רק למחצית מהאוכלוסייה. המתחים הפנימיים כבר שככו, ושום שחקן באסקי או קטלני לא חש אפילו בדל של היסוס לפני שהוא לובש את חולצת הנבחרת. היום זה כבר לא עניין.

 

 

כשהנבחרת חזרה מווינה עם גביע אירופה לאומות ב-2008, השחקנים עלו על אוטובוס דו-קומתי פתוח שעשה רונדלים ברחובות המרכזיים של מדריד. השחקנים של ברצלונה היו שותפים מלאים לחגיגה, וצ'אבי אפילו נתפס כששר "א ויווה אספניה" - השיר המזוהה ביותר עם אוהדי ריאל מדריד. היו בקטלניה לא מעט אנשים שהסתייגו ממה שנראה להם לא ראוי מצד אחד מסמליה של בארסה; צ'אבי התייחס לכך בביטול.

 

ובתוך אווירת הפיוס הנחמדה והמאחדת, קרה משהו די מטריד בשנה האחרונה: ז'וזה מוריניו נחת בריאל מדריד, ובדרכו התחיל להשפיע לרעה גם על מה שקורה בנבחרת.

 

המעמד הלא מחייב

מי לא זוכר את ארבעת משחקי הקלאסיקו הרצופים שנערכו בשלהי העונה הקודמת בין בארסה וריאל בתוך שבועיים וחצי? האדמה רעדה אז, היריבות הגיעה לשיא חסר תקדים, ומוריניו וגווארדיולה התכתשו מילולית באופן חסר תקדים. יריבות אדירה תמיד הייתה בין בארסה וריאל, אבל רק עם בואו של מוריניו גלשה למחוזות של אלימות מילולית ופיזית. העניינים הגיעו לנקודת רתיחה בתחילת העונה הנוכחית, כששתי הקבוצות נפגשו למשחקי הסופר-קופה. אחרי 2:2 דרמטי בברנבאו בא משחק הגומלין בקאמפ נואו. לאו מסי הכריע אותו בשער ניצחון מופלא שקבע 2:3, ואז החלה המהומה.

 

מרסלו, המגן הברזילאי של ריאל, נכנס בכל הכוח ברגל של ססק פברגאס ליד קו האמצע, מול הספסלים של שתי הקבוצות. בתוך שניות התגודדו שם כמעט כל השחקנים משתי הקבוצות, המאמנים והעוזרים. ברגע ההוא שלח מוריניו אצבע לעין של טיטו וילאנובה, אז העוזר של גווארדיולה והיום מאמנה הטרי של בארסה. נכון שזאת לא הייתה תגרה אלימה בסגנון בני לוד מול הפועל רמת גן, אבל בסטנדרטים של הליגה הספרדית זה היה אירוע יוצא דופן.

 

מי שנראה כועס במיוחד אחרי שריקת הסיום היה איקר קסיאס. למיקרופונים הוא אמר: "מרסלו עשה עבירה, והשחקנים שלהם התחילו ליפול על הדשא ולעשות הצגות כמו תמיד". שחקני ריאל הזועמים שמעו אותו וירדו לחדר ההלבשה בלי לחכות כנהוג לטקס הענקת הגביע. ויסנטה דל בוסקה, מאמן הנבחרת, נרעש מאוד מהתקרית. למקורביו אמר כי הוא חושש לגורל הנבחרת כשהיריבות בין שחקני ריאל וברצלונה התפתחה לממדים כאלה.

 

רבים בתקשורת הספרדית חשבו כמו דל בוסקה ודאגו לעתיד הנבחרת, בייחוד בטורנירים כמו היורו או המונדיאל שמחייבים את השחקנים לחיות יחד במשך חמישה או שישה שבועות רצופים. כדי שנבחרת תצליח בטורנירים כאלה, האספקט החברתי חייב לעבוד לא פחות מהמקצועי. כשיש מתחים בין השחקנים, שלא לומר שנאה, אין לקבוצה שום סיכוי. ולא צריך ללכת רחוק; תזכרו מה קרה לנבחרת צרפת המפורקת במונדיאל האחרון.

 

השחקנים של ספרד אינם ילדים מפונקים. קסיאס למשל עמד על טעותו, וכבר למחרת המשחק התקשר לצ'אבי. זה לא ענה, ובהמשך התברר שהוא פשוט החליף מספר. קסיאס לא ויתר והתקשר לפויול, קפטן בארסה. הוא התנצל על דבריו ועל ההתנהגות של ריאל. פויול קיבל את ההתנצלות והעניין נסגר.

 

קסיאס וצ'אבי הם חברים אמיתיים. הם נפגשו לראשונה ב-1999 בנבחרת הנוער של ספרד שזכתה אז בגביע העולם. צ'אבי היה בן 19, לקסיאס מלאו 17. בהמשך הם הגיעו גם לנבחרת הלאומית. שניהם ערכו את הבכורה בנבחרת בשנת 2000. קסיאס הוא קפטן הנבחרת וצ'אבי סגנו. ב-13 השנים האחרונות הם בילו חודשים ארוכים בכל הטורנירים הגדולים - אליפויות אירופה, מונדיאלים, גביע הקונפדרציות. נוצרה ביניהם חברות אמת, ולכן ההתנצלות של קסיאס באה היישר מהלב.

 

 

מוריניו כעס על המהלך הזה וראה בו טעות טקטית. מי שתמיד אומר ש"את היריב צריך לשנוא" כדי להגביר בשחקניו את המוטיבציה (הוא לא המאמן היחיד שפועל ככה; אלכס פרגוסון עושה פחות או יותר אותו דבר) לא התנצל, אלא להפך: במסיבת העיתונאים אחרי המשחק הוא ליגלג על "פיטו" וילאנובה ושיבש את שמו בכוונה, והוסיף שאין לו מושג מי זה בכלל.

 

תשעה חודשים עברו מאז המהומה ההיא וההתנצלות שבאה בעקבותיה. בינתיים עושה רושם שהשקט חזר. גם הניצחון של ריאל מדריד על בארסה בקאמפ נואו, שהבטיח לריאל את האליפות, הרגיע את כולם. המשחק הסתיים בלחיצות ידיים הדדיות. דל בוסקה נשם לרווחה: הנבחרת שלו תגיע לפולין ולאוקראינה מאוחדת. אלא אם הפורטוגלי יחליט שוב להשתולל.