חמש שאלות ממש חשובות על סנוקר
אנחנו יודעים שאתם ברדיפה מתמדת אחר תשובות, כי אמרו לכם שידע זה המון כוח. אז הנה, תומר קמרלינג מתגייס כדי לעזור לכם להיות ממש שריריים. נכון שכבר התחזקתם?
1. האם נתגלה מנהל הספורט הנועז בתבל? ב-21.4 נפתחה אליפות העולם בסנוקר, ונפתחה בסטייל: סטיבן הנדרי קשישא הפציץ ברייק של 147 נקודות מול סטיוארט בינגהאם, רגע לפני שהודיע על פרישה. והנה משהו שלא קרה ב-17 ימי האליפות בתאטרון הקרוסיבל בשפילד: שינוי. לא בפורמט, לא בחוקים ולא בכלל. ובקדנציה של בארי הרן זה בפירוש לא מובן מאליו.
סנוקר זה לא כדורגל - אתה יכול ממש לשנות בו דברים בלי שחצי עולם יקום עליך - אבל הספורט הזה נטה לשמרנות עד קיץ 2010, אז נכנס הרן לתפקיד יו"ר הסבב העולמי והתחיל להזיז דברים כאילו שזה מטרה בפני עצמה. הוא יצר את ה-World Open, טורניר שמשחקי הטוב-מחמישה-פריימים שלו הם הקצרים ביותר שהעניקו אי פעם נקודות דירוג עולמיות; הוא ייסד את ה-Players Tour Championship, טורניר מתמשך חדש של 13 תחרויות; הוא אישר וריאנט סנוקר חדש לגמרי והחיה אחד ישן (עוד על זה בהמשך); והשנה הוא העז לגעת באליפות אנגליה, שם קוצרו משחקי הסיבוב הראשון והשני משיטת הטוב מ-17 לטוב מ-11.
הרן זכה בתפקיד היו"ר בעקבות הצבעה בקרב השחקנים הטובים בעולם, אבל שתי המגמות שהוא מוביל - קיצור משחקים והוספת טורנירים, ואנחנו מדברים על 30 אירועים בעונה שבעבר הסתכמה בפחות מתריסר - מושכות אש מצד חלק מהאנשים שבחרו בו. את הקיצוץ באליפות אנגליה הגדיר מארק אלן כ"גישה של 'דפוק את השחקנים'"; על הוספת הטורנירים התלונן לאחרונה ג'ון היגינס ש"אנחנו טסים חצי גלובוס בהודעה מעכשיו לעכשיו". אבל למי שיש תלונות יש גם בעיה: זה עובד.
מאז כניסתו של הרן לתפקיד כמעט הוכפל סכום הזכיות השנתי, משלושה וקצת מיליון פאונד לשישה מיליון; מכירות הכרטיסים בעונה שעברה עלו ב-50% בהשוואה לעונה הקודמת; והרייטינג עלה, בעיקר במאני טיים. בסשן האחרון במשחק גמר אליפות העולם 2011, ג'אד טראמפ נגד ג'ון היגינס, צפו 6.6 מיליון איש באנגליה בלבד. אלה הנתונים הגבוהים ביותר שהשיג משחק סנוקר מאז 2006.
רוב האמור לעיל נזקף לזכותו של הרן, שהתחיל כמנג'ר של שחקני סנוקר ונדד לאיגרוף ולדארטס לפני ששב לענף הבית שלו, אבל על הפיק שנרשם בדיוק לפני שנה קשה לתת לו קרדיט. למעשה, ה־6.6 מיליון ההם מעלים לדיון שאלה שלא קשורה בכלל לניהול:
2. האם ג'אד טראמפ הוא המשיח? אולי לא, אבל הוא השחקן המלהיב ביותר שצץ בסבב מאז דינג ג'ונהוי. טראמפ בן ה-22 עשה את הזינוק שלו באפריל אשתקד, כשניצח בגמר אליפות סין הפתוחה את מארק סלבי. אחר כך הוא הגיע לשפילד, גבר בסיבוב הראשון על האלוף המכהן ניל רוברטסון, ונעצר רק בגמר ההוא. לאליפות של 2012 הוא התייצב מהמקום השני בעולם, הרבה בזכות שינוי שיטת הדירוג (מהפכה נוספת של הרן, שמתגמלת שחקנים בזמן אמת ולא מודדת אותם לפי סך הישגי העונה הקודמת, כפי שהיה נהוג בעבר).
כשפורסמו נתוני הצפייה בגמר של השנה שעברה, כולם דיברו על "אפקט טראמפ"; לא על אפקט הרן. ובצדק, כי הסגנון המהיר של הילדון עם התספורת המחרידה הוא בדיוק מה שחובבי הסנוקר רוצים לראות. וזה בא בדיוק בזמן, כשכולם שואלים...
3. ...האם תם עידן רוני אוסליבן? על פניו כן. נכון שממש עכשיו הוא הוא לקח את הקרוסיבל בפעם הרביעית בקריירה, אבל עושה רושם שזאת שירת המקל. רק כדי לסבר את האוזן, אוסליבן דורג בסוף אפריל רק 13 בעולם. הוא כבר ירד למקום ה-18 שממנו לא מקבלים כרטיס אוטומטי לשפילד, אבל זכייה במאסטרס בגרמניה חסכה לו את הפדיחה של משחקי מבחן לאליפות העולם.
הרבה יושב על הגב של אוסליבן. הוא מנסה לפצות בזמן איכות את שני ילדיו על הפרידה המתוקשרת מאמם, ברקע נמצא הדיכאון הקליני שהוא סובל ממנו, ועכשיו גם הגיל מדבר. 36 זה לא ילד בשום ספורט, ואם סנוקר לא נכנס אצלכם להגדרה הזאת, אני חייב לכבד את זה שאתם דבילים. "כל ניצחון הוא נחמד כשאתה מתקרב לסוף הקריירה", אמר אוסליבן אחרי המאסטרס בגרמניה, וחבל. הרי האיש כאילו נולד לשני הווריאנטים החדשים. וזה מזכיר לי:
4. מה זה "פאוור סנוקר" ו"סנוקר שוט-אאוט"? הראשון הוא כמו סנוקר רגיל, רק על זמן (20 שניות למכה, 30 דקות לפריים) ובמטרה להשיג כמה שיותר נקודות ולא כמה שיותר פריימים. בטורניר הראשון, שנערך ב-O2 של לונדון באוקטובר 2010, זכה כמתבקש אוסליבן. ה"סנוקר שוט-אאוט" כבר שוחק פעם, ב-1990, ונשכח עד שלפני שנתיים החיה אותו הרן.
הפרנציפ הוא פריימים של עשר דקות, מגבלת שניות שמתקצרת ככל שהמשחק מתקדם, וגימיק שהופך את העסק למעניין: בכל מהלך חייב השחקן להכניס כדור, או לפגוע עם אחד הכדורים - הלבן או כדור המטרה - באחת מכריות השולחן. זה אומר מעט מאוד סנוקרים והרבה מאוד אקשן. "העתיד של הענף", הגדיר את זה אוסליבן אחרי הטורניר הראשון שנערך בבלקפול ב-2010, וסידר לי מעבר אלגנטי לשאלה המסכמת.
5. האם צדק ה-Observer? ב-2010 פורסם ב-Observer Sport Monthly המאמר "למה הסנוקר לא ישרוד את העשור". הטענה העיקרית הייתה שהספורט נהיה משעמם; שאם תוציאו ממנו את הכישרון (ואת הקפריזות) של אוסליבן, אף אחד לא יטרח לצפות בו או לשדר אותו.
בארי הרן, שיודע דבר או שניים על איך לגרום לאנשים לצפות בדברים, הכריז שהוא מחויב - בסדר הפוך, לדבריו - לטלוויזיה, לספונסרים ולרוכשי הכרטיסים. בינתיים זה מוכיח את עצמו, אבל האם די בבארי הרן אחד ובג'אד טראמפ אחד בשביל שהסנוקר ישרוד בכל זאת? אין לי אלא לקוות שכן. הספורט הזה מרתק מכדי להיכחד.