יאללה ביי

נכון שלא הספקנו להיפרד כמו שצריך, ניו-יורק, אבל הגיע הזמן שלי לצאת עם אחרות, ערים אחרות

ערימה של גורדי שחקים צפופים נשקפת מבעד לזגוגיות הרטובה בחדר השאיבה של הפגיה בקומה העשירית בבית החולים שיקגו נורת'ווסטרן. בין הבניינים נשרכת שדרת מישיגן, שם מיניאטורות של מכוניות טסות בירוק הרמזורים שמשתקף על האספלט הנוצץ, ספוג בסופת הערב, שהרטיבה שאריות של יום חמסין נעים. שבע שנים בניו-יורק לא היה לי נוף שכזה מאף חלון.

 

מניו-יורק אני זוכר כנפי מטוסים מסתירים שקיעות מרהיבות מעל מפרץ ג'מייקה. נחמתו של עובד ביטחון אל-על. אחר כך זה היה רחוב 44, תקתוקי קופה אלקטרונית ב-Rush של הבוקר וריח הקרואסונים מתחממים במטבח שמאחור. בחלון של הקפה עמדו לחוצים כל מיני חליפות, משוטטים בתוך רשת אי-מיילים בציפיה ללאטה גדול טו-גו. את השלוק האחרון, כך למדתי בגלגול הבא בתור פקיד קריאטיב, מסיימים בסביבות השעה עשר וחצי, רגע לפני המחשבות על סושי כשר של צהריים. מרייר, כך העברתי שנתיים בסוף העולם ברוקלין, בתוך קיוביקל מצחין כשמעלי אשנב מיקרוסקופי מכוסה בצואת יונים. קרני שמש היו מבצבצות מבעד לאותו החריץ בדיוק בין השעה תשע לתשע ועשרים ורחצו אותי בתקווה, רק עוד שבע שעות ואז בית ספר. ואז השתדרגתי לעבודה חדשה בקומה שש מעל מדיסון סקוור פארק. המשרד, בצד הלא נכון של הבניין, השקיף לרחוב 27 ומולי קיר לבנים מלמטה וקיר לבנים מלמעלה ושום קשר לחיים שבאמצע, כי כמו בתעלול ספרותי ותיק, הטיפוס במעלה קומות רק הוריד אותי למטה.

 

קשה להתמודד עם ניו-יורק כשאתה לא שם בשביל לכבוש אותה. אז ניו-יורק בסוף ניצחה, פלטה אותי החוצה בלי לאמר שלום. לא ככה תיארתי את טור הפרידה שלי מהעיר הזו. רציתי שהוא יהיה רומנטי, דרמטי, רגיש, מתפרץ, אוהב וצבעוני. דמיינתי רפסודייה, חשבתי על מינימום וודי אלן, משהו בסטנדרטים של "מנהטן". רציתי לגרום לכולם לבכות, אבל זה נגמר כל כך מהר, שאפילו לא הספקתי להגיד את השלום שתכננתי. לא ירדתי במדרגות עם המזוודה האחרונה, לא הנפתי יד למונית צהובה בגשם ולא הבטתי בערגה על הבראון-סטונס בפעם האחרונה דרך השמשה האחורית. אני וניו-יורק, זה נגמר כל כך מהר שכאילו נראה שלא היה בינינו כלום. ואולי, אולי באמת זו רק הפסקה, חופשה, פרידה הדדית למען הערכת מצב תקופתית.

 

אולי עכשיו, לרגע, מותר לנו לצאת עם אחרים. לי יש חפוז עם דופלקס באינדיאנה. עם מדשאה במקום מדרגות חירום. מתוכנן לי קטע עם אקסטרה שיש במטבח, יחסים צפופים עם מדיח כלים, במקום בו מזווה היא לא מילה גסה. אחרי שנים של זוגיות לוחצת, אני רוצה לטעום מדרגות בתוך הבית, לא בדרך אליו. בא לי קשר עם מכונת כביסה משלי, לא כזו שנותנת לכולם, ואני גם מעוניין לנסות סוף סוף זוגיות פתוחה, עם יותר מחדר שינה אחד. החיים קצרים מידי. מגיעה לי אוניברסיטה שיש לה קמפוס אמיתי שנפרש לצדדים ולא לגובה. עם קבוצת פוטבול ששווה משהו ועם מעודדות ששוות לא פחות. אני רוצה קצת מכונית, מתגעגע לכבישים, לדוושת הגז, בא לי סובארו, אולי שברולט. ברוס ספרינגסטין לא נשמע כל כך משכנע בסאבוויי.

 

אני מוכן לפארק שהוא לא סנטרל, לירוק אמיתי, לאגמים שפשוט היו שם, לנחלים לא מהונדסים. אני מוכן לחיי פרברים, לאוויר לא מפויח, לארבעה ביולי וחג הודיה ללא תמיכה כלכלית של מייסיס, לחג מולד עם שלג לבן במקום קרח שחור.

 

קצת אמריקה אמיתית, טיפה יותר רפובליקאים, טנדרים של פורד. זכות לשאת נשק, לבקר בסטריפ-מולס. לערוך מכירות חצר. בכל זאת, טסנו לכאן כי רצינו ארצות הברית, אז למה שלא יהיה קצת יותר מאתגר להשיג חומוס? לדבר עברית? לא לפגוש כל יום שלישי חבר'ה מהתיכון שבאו לבקר? בכלל, סוף סוף נראה מי חבר אמיתי, מי מהגיבורים שהתרסקו אצלנו בניו-יורק יבוא לבקר אותנו גם באינדיאנה.

 

נמאס להתכלב בשבילך ניו-יורק. הגשמה אפשר למצוא גם במיד-ווסט, עם שכר דירה של 800 דולר. גם כאן יש פילהרמונית, בפארק, גם שייקספיר ופיצה והמבורגר ומזג אוויר מחורבן. אני אוהב אותך ניו-יורק אבל את לוחצת מידי, טובענית מידי ולא משאירה ספייס. את מלאה בעצמך, נפוחה, מבוקשת, את גדולה עלי, אני לא בליגה שלך.

 

ניו-יורק את העיר שלי. את תמיד תהיי.