חג הקורקבן. וגם, מה נסגר עם הקצף באסלה

שלחתם לנו לא פחות משלוש שאלות על הפופיק, אז לא הייתה לנו ברירה אלא לענות, וגם לשים תמונת טבע עדינה. ויש לנו גם מה לומר על הרס"ר

בחודשים האחרונים נמלא שולחננו בשאלות על פופיקים. חיים מתל אביב שאל אם יכולים להיות בני אדם בלי פופיקים, וטען בעקשנות שהכלב והחתול שלו נעדרי כל פופיק; ערן קרסו תהה למה יש אנשים עם פופיק בולט החוצה ואנשים עם פופיק שקוע; ואילו ישראל רצה לדעת אם הקורקבן במעורב ירושלמי הוא באמת קורקבן, ואם כן, איך יכול להיות שאוכלים חור. בין הקוראים שלא חושבים עכשיו על מישהי שהם מכירים היטב תוגרל לאפה עם הכל.

 

 

 

נתחיל בהתחלה: הרופא והמנתח הפלסטי פרופסור דן מלר מסביר לנו שהפופיק הוא בסך הכל הנקודה בה נכנס חבל הטבור לבטן העובר, סיפק לטפיל הקטן חומרי מזון וסילק חלק מהפסולת. אלא שלאחר הלידה מסוגל העובר לנשום ולאכול בכוחות עצמו, וחבל הטבור כבר אינו שימושי - שלא לדבר על אסתטי - כך שהרופאים גודמים אותו. הגדם שנותר מתייבש ונופל, ומותיר מאחוריו פתח ששוקע פנימה עם הזמן. כבונוס, הוא בא בילט-אין עם הפיצ'ר של המוך.

 

לשאלתו של חיים, אם גדלת ברחם - ולא משנה אם אתה כלב, חתול או פוליטיקאי - יש לך טבור. ואילו לשאלתו של ערן, זה לא אומר שהוא תמיד נראה אותו הדבר. אצל כלבים וחתולים נותר הטבור כצלקת דקה שכמעט אינה נראית לעין מתחת לכל הפרווה. ולמרות ההבדלים הסמנטיים, פופיק יש לכל היונקים - מלבד דוגמנית-העל הצ'כית נטולת הקורקבן קרולינה קורקובה. כן, קורקובה. מה, וזה שהצלם של "שתיקת הכבשים" נקרא טאק פוג'ימוטו זה כן הגיוני?

 

קורקובה בהחלט משתייכת למחלקת היונקים, עובדה שמגובה היטב בתמונותיה ברשת. ההבדל העיקרי בינה לבין רובנו הוא ששקע הטבור שלה מכוסה ואטום, זכר לניתוח שעברה בילדותה, כנראה כדי לתקן בקע טבורי שגורם לחלק קטן מהמעיים להימלט מתוך חלל הבטן ולהילכד באזור הטבור. הניתוח פתר את הבעיה, אבל הותיר את הגברת בלי פופיק ראוי לשמו (היא בטח לא היחידה שעברה את הפרוצדורה, אבל ספק אם יש עוד דוגמניות-על שקורקבו על מזבח הבקע). ואיך היא מצליחה לשרוד כדוגמנית בגדי ים? בעיקר בזכות עבודת פוטושופ שמוסיפה לה טבור וירטואלי.

 

עיוות נפוץ וטבעי יותר, שאינו תוצר של ניתוח פולשני, הוא הפופיק הבולט. "דופן הבטן הקדמי מכיל שני שרירים חזקים שנמתחים מהצלעות עד עצם האגן, ויש ביניהם רווח קטן", מסביר מלר. "לפעמים, כשהרווח בין שני השרירים גדול יותר ויש לחץ בתוך חלל הבטן, הטבור יבלוט החוצה במקום לשקוע כלפי פנים, וכך הוא גם יתקבע עד הבגרות".

 

התופעה האנטומית הזאת משותפת לכ-10% מכלל האנושות, ועד היום לא ברור מה בדיוק קובע את הרווח שבין השרירים ומייצר את הלחץ בתוך חלל הבטן. אנחנו בטוחים שמדע הרפואה יידרש לתעלומה מיד לאחר שייפתרו הדברים החשובים באמת, כמו מה הקטע עם שערות באוזניים.

 

ולסיום, האם מעורב ירושלמי באמת מכיל פופיק של עוף? כן ולא: האיבר הידוע בשם קורקבן, ומכונה פופיק ביידיש, רחוק מלהיות טבורו של העוף. שמו המדעי הוא קיבת השרירים, והוא קיים בעיקר אצל עופות, זוחלים ושלשולים. רבים מהנ"ל הם חסרי שיניים, והקיבה השרירית טוחנת למענם את המזון. ולמה אנחנו טוחנים אותה? כי בשנות העוני של הגלות נאלצו היהודים לנצל כל חלק של העוף, וכך הפך גם הקורקבן למעדן במטבח האשכנזי. תסמכו עלינו, זה עוד טוב בהשוואה לאוכל שקמרלינג מביא מהבית.

 

מי מספר אחת

לפני כמה חודשים פנה אלינו עומר בשאלה שמגדירה מחדש מהי עיתונות צהובה: איך זה ששתן יוצר קצף באסלה. הרבה מים ירדו בניאגרה בזמן שחיפשנו תשובה, ולבסוף מצאנו אותה אצל מיקי וידנפלד, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל עם התמחות במכניקת הזורמים.

 

כה אמר וידנפלד: לפני הפגיעה במי האסלה, מספיק סילון השתן להתפרק לטיפות קטנות שמחדירות איתן לתוך המים גם אוויר. זה האחרון קל יותר מהנוזל שבאסלה, ולכן עולה לפני השטח בצורה של בועות. באופן עקרוני הוא אמור היה להימלט עכשיו לאטמוספרה ואל מחוץ לשירותים באנחת רווחה, אלא שהוא נלכד באותן בועות קצף המלאות באוויר מבפנים ובשכבה דקיקה של שתן מבחוץ.

 

 

אם היה מדובר במים רגילים בלבד, הבועות היו מתנפצות תוך זמן קצר. אלא שלמרבה המזל, אומר וידנפלד, "הפיפי שלנו מצויד בנשק שמאפשר לבועות לשרוד כמה דקות: חומרים פעילי שטח". יובהר כי לא מדובר בשמאלנים, אלא בחלבונים שגם מקציפים נוזלים ביתר קלות וגם מקנים יציבות לבועות הקצף, ממש כמו שסבון מקנה יציבות לבועות הסבון.

 

החלבונים המייצבים נמצאים בשתן של כל אדם בריא ומאפשרים יצירת קצף איכותי בקלות. ככל שהאדם מיובש יותר הופך השתן שלו לנוזלי פחות, אבל לעשיר יותר בחלבונים פעילי שטח, כך שהקצף ישרוד זמן רב יותר באסלה. והעיקר שהרס"ר שלנו התעקש לחרוז "פיפי צהוב-לא טוב".