להזדקן באמריקה

השנים עוברות, הילדים מתבגרים וההורים מתבגרים גם הם, ואז מגיע הזמן לחשוב על סדר יום חדש לעת זיקנה. מה האפשרויות לישראלים בגיל הזהב באמריקה? נתחיל במבט על מדינת הפנסיונרים, פלורידה

הוריה של מ.א, המתגוררת עם משפחתה בעיירה פלנטיישן, פלורידה, החליטו לפני חמש שנים, כשהם בשנות החמישים והשישים לחייהם, להגר לארה"ב בעקבות הילדים והנכדים. בהחלטה אימפולסיבית, מונעת מרגשות געגוע עזים, הם השאירו בארץ הכל ולא הסתכלו לאחור. ה"הכל" הזה כולל גם פנסיה וביטוח בריאות. "הם עזבו ממש כמה שנים לפני גיל הפנסיה", נאנחת מ., "ולא יזכו לראות שקל של פנסיה או ביטוח לאומי מהארץ. אבל לנו, הילדים, היה כאן בפלורידה עסק פרטי די יציב, אז מבחינת תעסוקה והכנסה לפחות הם ידעו שהם מכוסים".

 

 

קשיים? תיסכולים?

"המעבר היה להם קשה גם מבחינה חברתית, כי הם נאלצו למצוא חברים בני גילם, וגם מבחינה מקצועית. אבי, שהוא בעל מקצוע מעולה עם ניסיון של 30 שנה בתחומו, לא הצליח למצוא את עצמו כאן. בכל מקום שאליו הוא הולך לראיון מתרשמים מאוד מהרזומה שלו, אבל ברגע שמגלים שאין לו אנגלית, אין על מה לדבר. המקצוע שלו הוא בכלל בעבודת ידיים, אבל עדיין מעסיקים מפלים אותו בגלל שהוא מהגר".

 

אז ההורים לא הצליחו לרכוש את השפה?

"בכלל לא. הם עדיין מדברים עברית, ובמשפחה כולנו מדברים איתם עברית, כך שאין בעיה. במילא כל החיים סובבים סביב הילדים והנכדים, אבל בתחום המקצועי, אין מה לעשות, השפה מהווה מכשול רציני".

 

יקר להזדקן

לבלות את גיל הזהב בפלורידה נשמע כמו רעיון לא רע בכלל. זוהי כמעט קלישאה: כסא נוח ליד הבריכה בבית אבות מוקף דקלים בבוקה ראטון, אבל למי אכפת כל עוד החיים חולפים להם בנעימים? השאלה היא עד כמה הקלישאה הזו נכונה. האם באמת קל לפרוש כאן בניגוד, נאמר, לבית אבות חביב בנתניה, שבו הזרות הלשונית והתרבותית, שמאיימת לחזור לעת זיקנה גם אחרי חצי חיים באמריקה, לא תוסיף קשיים לישראלים בגיל הזהב?

 

אריק מוזס סבור שהחיים הטובים כבר לא ממש קיימים עבור ה"אולדיז" של דרום פלורידה. מי שהיה יו"ר הפורום הישראלי העסקי בפלורידה מכיר את אוכלוסיית המהגרים המבוגרת מקרוב ומודע היטב לקשיים:

"בעניין בתי האבות אני יכול לומר לך שעשיתי תחקיר בנושא עבור חבר בישראל, וגילינו שבתי האבות בישראל נותנים ערך גבוה בהרבה עבור הכסף שלך, הרבה יותר מאשר כאן בדרום פלורידה. יש גם את נושא היחס ל'אולדיז', שבישראל הוא יחסית הרבה יותר טוב מהיחס אליהם כאן, אפילו שבכל מקום בחברה המערבית עדיין קיימת בעיה בנושא".

 

אז עם אותו סכום כסף בגיל פרישה אתה יכול לחיות טוב יותר בישראל?

"אם את בבית אבות אז כן. בכפר סבא, כפר יונה והרצליה יש בתי אבות מפוארים, שבאותו מחיר בדרום פלורידה לא היו קונים עבורך את אותם תנאי לוקסוס. יש גם בתי אבות יותר צנועים בארץ, שגם בהם המצב יחסית די טוב".

 

ומה בנושא ביטוח הבריאות?

"אכן, אחת הבעיות עבור סבים וסבתות זה ההבדל במבנה ביטוח הבריאות. יש מעט קווי דימיון אבל גם המון שוני בין שני המקומות. בארץ יש את ביטוח הבריאות הממלכתי, ואפשר גם לשדרג אותו במחירים שהם לא בשמיים. כאן, אם יש לך הרבה כסף אז ביטוח בריאות הוא באמת לא אישיו, אבל אם את חושבת להיות מבוטחת דרך מדיקייר, עדיף שתהרגי את עצמך לפני כן. לצערי, חלק מהרופאים כאן שוכחים שרפואה היא קודם כל שליחות. כאן תמיד עדיף שתבוטחי באופן פרטי, וזה עניין די יקר בהשוואה לישראל ולארצות אחרות באירופה. אנשים שוכחים שגם בתוכניות ביטוח מסובסדות, כמו מדיקייר, יש פרמיה שצריך לשלם. יכול להיות שהמצב בתחום הזה ישתפר בעתיד, עם חברות הביטוח החדשות מאירופה וקנדה שנכנסות לשוק".

 

אז איך בכל זאת הפכה דרום פלורידה באופן כמעט אקסיומטי למקום שמושך אליו אנשים מבוגרים?

"כנראה בגלל האווירה הקוסמופוליטית ומזג האוויר".

 

אבל לאנשים שמהגרים לפה בגיל מבוגר יש קושי עצום.

"תלוי באופי הקהילה. אני מכיר מקרוב את הקהילה הצרפתית-יהודית של המבוגרים. זאת קהילה מגובשת מאוד. בגלל כל הזעזועים הפוליטיים שהתרחשו בצרפת לאחרונה, רואים משם הגירה איטית של יהודים והרבה מגיעים לפה. זאת קהילה של אנשים שלא מדברים מילה אחת באנגלית ועדיין הצליחה ליצור לעצמה כאן חיים חברתיים. הם מאוד מגובשים, גם בזכות השגריר הצרפתי שמאוד מעורב ופעיל בעיניינהם".

 

קשה להסתגל

ד"ר נטע שקד, פסיכולוגית ישראלית ממיאמי ביץ', מכירה בחשיבות של קבוצות תמיכה קהילתיות, בעיקר בקרב גילאי הזהב. "במסגרת עבודתי מגיעים אלי לייעוץ מבוגרים רבים שחשים בדידות ורגשות תסכול אחרים נוכח המשברים שמזמנים החיים", היא מספרת.

 

אילו בעיות יחודיות למהגרים הישראלים?

"הורים שהגיעו לכאן בגיל מבוגר בעקבות ילדיהם נתקלים בקשיי הסתגלות משמעותיים. ארוחות יום שישי, למשל, שהן טאבו בישראל, לאו דווקא קיימות כאן באותה מתכונת. גם יום שבת של הנכדים, שהוא בארץ יום מנוחה שבו אפשר להיפגש עם המשפחה, הוא כאן מלא בפעילויות וחוגים. גם זה דבר שקשה להסתגל אליו. אם חיים כל החיים ברוטינה אחת קבועה, מאוד קשה להתרגל למשהו אחר אחרי גיל 60".

 

אז הדינמיקה ביחסים עם הילדים בעצם משתנה?

"אכן נפתחים קשיים חדשים שנוגעים לתרבות הילדים, השונה מזו של ההורים. אמנם הילדים דוברים את אותה השפה של ההורים, אבל הם כבר יותר אמריקאים. חלקם התחתנו עם אמריקאים או אמריקאיות וכך המנהגים שמתגבשים אצלם בבית אחרים מאלו ששהורים הישראלים מכירים. חלק מהילדים התחתנו עם לא-יהודים וחוגגים גם כריסמס, לדוגמה. אפילו אם מדובר בחתונה עם יהודים רפורמים קשה להורים הישראלים להסתגל, מכיוון שהרפורמים כאן שונים בהרבה אפילו מהישראלי הכי חילוני שיש. כל אלה דברים שלהורים מבוגרים קשה לקבל ולהתרגל אליהם. הילדים שלהם שחיים כאן עוברים שינויים עצומים. לפעמים הסבתא מדברת מעט אנגלית והנכדים לא מדברים עברית בכלל, מה שמקשה גם בתקשורת היומיומית".

 

ומה לגבי ההסתגלות החברתית, מחוץ למשפחה?

"החברה בדרום פלורידה, והחברה האמרקאית בכללותה, שונה מבחינת היכולת שלה לקלוט אנשים חדשים. זו חברה שהיא פחות פתוחה. החברה האמריקאית-יהודית באופן ספציפי, בעיקר המעגלים החברתיים של האנשים היותר מבוססים, בדרך כלל לא פתוחה לאפשר לאנשים זרים להיכנס פנימה. תחשבי על קבוצת אנשים שנפגשת כבר עשרים או ארבעים שנה באותה מתכונת. אם אין פתיחות מלכתחילה, אין כמעט סיכוי לחדור לקבוצה כזאת. בנוסף, המעגלים החברתיים בארץ בנויים יותר על חבר'ה. פה אין את המושג הזה. זה יותר בנוי מזוגות, ולאדם בסטטוס של רווק/גרוש/אלמן, למשל, אין כמעט אפשרות להיכלל בתוך קבוצה שכזאת, בעוד שבארץ הוא יכול להיטמע בתוך החבר'ה".

 

מה בכל זאת האפיל של החיים כאן?

"באופן כללי החיים יותר קלים, מבחינת צורת המדינה אין הרבה עליות וירידות, כלומר שבניגוד לישראל, המדינה מספקת רקע הרבה יותר יציב, ויש גם כמובן את האקלים הנוח של דרום פלורידה שהוא ערך מוסף. מצד שני, המקום הזה יכול גם לשעמם צרכני תרבות, מה שאי אפשר להגיד על תל אביב או ניו-יורק".

 

היכן את נתקלת במשברים הכי קשים אצל קשישים?

"במקרים של שיכחה, אמנזיה. גם בקרב ישראלים שחיים כאן כבר 30 או 40 שנה יש נטיה לעת זיקנה לחזור לדבר בשפת האם ונטיה כללית לרצות לחזור לבסיס האם, לשורשים. אם במשך התקופה הזאת בן הזוג נפטר, כל מערכת התמיכה של האדם משתנה, והוא מוצא את עצמו בחוסר יציבות ובדידות. במצב הזה בעיקר יש נטיה לרצות לחזור לארץ".

 

שלושים או ארבעים שנים של חיים באמריקה נמחקות ברגע?

"אני לא אומרת שהשנים האלה נמחקות, אבל בגיל מבוגר הדגשים משתנים. כשאת צעירה יותר, את מחפשת לעשות כסף, לחיות חיים קלים, חיים אמריקאים עם הזדמנויות חדשות. כשמזדקנים, יש רצון לחזור לשפת האם, לאוכל של הבית, לחברים הישנים, כל מה שהוא בבסיס".

 

כאשר אני מבקשת מד"ר שקד טיפים והמלצות, היא שמה דגש דווקא על ה"טיפול המונע":

"המעורבות החברתית צריכה להתחיל כבר עם ההגעה לכאן. כדאי למצוא קבוצת תמיכה של קהילה וחברה, להצטרף לפעילויות קהילתיות: מועדוני קריאה, שיעורי ריקוד, הרצאות, מפגשים בבתי כנסת או אירגונים יהודיים-ישראלים, שהם דרך נהדרת להכיר אנשים ולקבל תמיכה קהילתית. כמובן שבמצבים יותר קיצוניים, בהם האדם המבוגר חש עצבות ובדידות ורצון להתרחק מאנשים, מומלץ תמיד לפנות לייעוץ מקצועי כדי לקבל ליווי צמוד בתהליך ההסתגלות הלא קל".

 

לזכר סבתא

חזרה לבתי האבות. אז איך בוחרים בית אבות טוב בארה"ב? מבין מכלול האתגרים בפניהם ניצבים מהגרים, ובמיוחד מהגרים המגיעים מתרבות כה שונה מזו המקומית כמו הישראלים, בתי אבות מהווים אתגר רציני.

 

 

כריסטין קאנאוון, נכדה למהגרת מאיטליה חוותה את האתגר הזה בדרך הקשה ביותר. "סבתי נכנסה לפני שמונה שנים לבית אבות בקורל ספרינגס כשהיא סובלת מאמנזיה", אומרת קאנאוון. "למראית עין, בית האבות נראה מקום חלומי. מדשאות יפות, הכל מאוד אסתטי ומסודר, 6,000 דולר לחודש. אבל כבר בהתחלה משהו נראה לא כמו שצריך. אמרו לי לבוא לבקר רק אחרי חודש, לתת לה זמן להסתגל. התגעגתי אליה מאוד, ושלחתי לה מכתבים שבדיעבד הסתבר שהיא מעולם לא קיבלה. הייתה לי הרגשה מאוד לא טובה. הגעתי לשם לפני תום החודש, במפתיע. מצאתי אותה מוטלת בכסא גלגלים במצב של עילפון, בלי יכולת לפתוח את העיניים. גיליתי שנתנו לה ארבעה סוגי כדורים פסיכיאטרים, כדי להחזיק אותה במצב רדום. הדבר הראשון שזיהיתי היה חתך ענק על מצחה עם שבעה תפרים. שאלתי את האחראית מה קורה פה, והיא ענתה שהיא נפלה, שניסו להשיג אותי והשאירו לי הודעה, מה שכמובן לא היה נכון. הכנסתי אותה למקלחת, ומצאתי חבלות בבית החזה, בפנים הירכיים. על הסבון במקלחת היו סימני השיניים שלה. לקחתי את הסבון ושאלתי את העובדים מה זה. הם טענו שאנשים שלוקים בשיכחה מנסים לפעמים לאכול את הסבון. לי זה נראה יותר כמו התעללות. אכן הייתה שם התעללות פיזית קשה, וזמן קצר לאחר מכן סבתי נפטרה".

 

איך מתמודדים עם חוויה טראומתית כזאת?

"אחרי מותה של סבתי, ישבתי לבדי עם נר ועם תמונה שלה במטבח ביתי. הטלפון לא הפסיק לצלצל. גופתה עוד לא התקררה, וכל מיני נשרים חמדנים כבר התחילו לעוט עליה, כולל אנשי בנק הרקמות, וכל מיני חסרי מצפון שרצו לברר לגבי התשלום הבא. עורך הדין שלי הסביר לי שסבתי חיה במצב פגיע ביותר, מצב של מחלה ושיכחה, מצב שבו יכלו לעשות לה דברים נוראיים, בלא חשש מההשלכות. הוא אמר לי, 'את צריכה להיות הקול של סבתך', ואז עלתה ברוחי המחשבה שאם זה תלוי בי, אף אחד לא יצטרך לעבור את מה שסבתי עברה. מכאן בא הרעיון ל- Granddaughter’s Promise, אירגון שייתן תשובה לכל אותם בני משפחה אבודים שאינם יודעים איזה בית אבות יהיה מקום בטוח עבור בן משפחה אהוב. היהודים כאן, אגב, קוראים לי 'מצווה גירל' בזכות הקמת הארגון, וזאת המחמאה הכי גדולה שאפשר לקבל".

 

ספרי עוד על הנעשה באירגון שלך.

"שמונה שנים חלפו מאז שהקמנו את האירגון, ויש לנו כבר בסיס ידע רחב מאוד על בתי האבות של פלורידה, ממיאמי ועד ג'קסונוויל. תחשבי על התקופה שבה מתקבלת ההחלטה לשלוח אבא, אמא, סבא או סבתא לבית אבות. ההחלטה הזו מלווה בבילבול רב, רגשות אשם וחוסר אונים. בתוך כל זה את עוד צריכה לשפוט אם בית אבות זה או אחר מתאימים, ובדרך כלל רק על סמך רושם ראשוני, שטחי. באירגון שלנו אנחנו נותנים תמונה מלאה יותר, כדי שבני המשפחה יוכלו לקבל החלטה מושכלת יותר".

 

על איזה בסיס ניתן השירות?

"בני המשפחה אינם נדרשים לשלם דבר. בנוסף אנחנו גם מנהלים מטעמם את המשא ומתן עם בית האבות לגבי מחיר דמי השהות החודשיים".

כדי לקבל משהו סביר פלוס, צריך בטח המון כסף.

 

"אני יכולה לומר לך שב-1500 עד 2500 דולר לחודש, אני יכולה להשיג בית אבות המספק סביבה בטוחה. לא טופ, אבל לפחות סביבה בטוחה. לא לכולם מתאימה מידה אחת, כל אחד שונה. מקום גדול למשל, מתאים למישהו שיכול לדבר, לתקשר, ולהגן על עצמו. יש מקומות קטנים יותר בסגנון של בד אנד ברקפסט, עם חמישה או שישה דיירים ושתי אחיות, שזה הרבה יותר אינטימי ומתאים לקשישים פחות עצמאיים".

 

מה את מייעצת בדרך כלל למהגרים ישראלים?

"חשוב שיהיה מקום דובר עברית, עם דיירים בעלי רקע דומה, אוכל כשר, מקום עם רב, מקום שחוגג את החגים היהודיים, כל הדברים שצריך כדי להרגיש יותר בבית. במקום שיש בו מכשול שפה, יש גם יותר פגיעות ופחד. אני תמיד מציעה לבני משפחה שהולכים לראות בית אבות, לשים לב אם האנרגיות שם טובות, אם העובדים מחייכים ואם הקשישים מטופלים ונקיים. לשים על הזקן חיתול רק כי מתעצלים לקחת אותו לשירותים, זה בעיניי כבר עניין של חוסר כבוד בסיסי לאדם".

 

פלורידה עדיין מצדיקה את המוניטין של מקום שנעים להזדקן בו?

"בחברה האמריקאית בכלל יש בעיה בגישה לזקנים. מטאטאים את הנושא מתחת לשטיח ומתייחסים אל הזקן כאובייקט ונטל: 'צריך למצוא לאמא או אבא איזה בית אבות', ואז שוכחים מהם. זאת בערך הגישה. ספציפית בפלורידה, יש אומנם הרבה תוכניות ומימון לתוכניות שמיועדות לעזור לאוכלוסיית הקשישים, אך באותה מידה גם יש יותר הזדמנויות לניצול של אותה אוכלוסיה. היכן שיש יותר דגים, יש גם יותר כרישים, לכן צריך לדעת להפעיל שיקול דעת".

 

מניסיונך, האם זה דבר בריא להיכנס לבית אבות במקום שאינו ממש מוכר, כמהגר?

"אני חושבת שאם אין משפחה בסביבה, זה לא רצוי בכלל. נוכחות המשפחה חשובה פי כמה כאשר הקשיש הוא מהגר שאינו דובר היטב את השפה, כי זהו מצב פגיע ועלולים להיות גורמים שינצלו את פגיעותו. לבני המשפחה ולאנשים בכלל אני אומרת: הזקנים זה קבוצת המיעוט שכולנו נמנה עליו יום אחד. על המצבה בבית הקברות כתוב: חי בין השנים האלה והאלה, עם מקף באמצע. את המקף הזה אנחנו צריכים ללמוד. זה סיפור החיים שלהם ואלה גם הצרכים שלהם. צריך לשנות את צורת החשיבה ולחשוב על הפרק האחרון כהמשך של סיפור חייהם של הקשישים, ובאחריותנו להפוך אותו לסיפור עם סוף טוב".

 

האתר של אירגון Granddaughter Promise:  

www.gdpromise.com