חיה דרך התנועה

נטע פולברמכר הגיעה לניו-יורק בלי כסף או קשרים. כיום אחרי פרס כוריאוגרפיה יוקרתי היא מפיקה את פסטיבל המחול Swamp Dance בהשתתפות להקות מרכזיות מרחבי העולם

נטע פולברמכר יכולה להתגאות היום בנוכחות ותיקה ומכובדת על בימות המחול של ניו-יורק, ישראל ואירופה. להקת המחול שלה, Neta Dance Company, אותה הקימה ב-1987, הופיעה גם באפריקה, סין ורוסיה. בניו-יורק, הלהקה הופיעה על בימות שונות כולל "ג'ויס תיאטר", "דאנס תיאטר וורקשופ", דאנס-ספייס פרוג'קט", 92Y ועוד. ככוריאוגרפית נטע עבדה עבור להקות הבלט של אריזונה, ויסקונסין וניו-אינגלנד וכן עבור להקת ורטיגו בישראל, וב-1995 זכתה בפרס הכוריאוגרפיה היוקרתי ע"ש בסי שונברג. היא היוצרת והמפיקה המקורית של סדרת המחול A.W.A.R.D. Show, שהתחילה בניו-יורק, התפשטה למדינות ברחבי ארה"ב ומאוחר יותר התפתחה לסדרת טלוויזיה. בימים אלו היא מחלקת את זמנה בין הוראת שיעורי מחול באוניברסיטת פילדלפיה להפקת פסטיבל המחול התנסותי Swamp Dance Fest! בפלורידה, שיתקיים לאורך חודש יולי, בהשתתפות ובהנחיית רקדנים מלהקות מרכזיות בעולם, כולל להקת בת שבע.

 

 

איך החלה קריירת המחול שלך?

"התחלתי לרקוד בתור ילדה קטנה, בשיעורי ריתמיקה בקיבוץ להבות הבשן. אבל זה היה רק אחד הדברים שעניינו אותי אז בנוסף למוזיקה, מדע, השומר הצעיר... בגיל 13, כשהתחלנו ללמוד עם ילדים מקיבוצים אחרים, הסתבר שיש ילדים שנוסעים פעם בשבוע עד קיבוץ תל-חי ללמוד מחול. זה נשמע לי נורא מסתורי ומעניין. בתל-חי פגשתי את המורה הראשונה שלי למחול, אריאלה פלג. היא זו שהשפיעה עלי להיות רקדנית. שיעורי הריקוד שלה לוו על ידי פסנתרן בסטודיו ישן עם רצפה מאבן, שהיום כבר הפך לחלק מהמוזיאון של תל-חי. אני זוכרת את התחושה של הגילוי: זה היה מין ריח של עולם אחר וחדש... האפשרויות של הדמיון, התרבות, האמנות, נפש האדם. מה שקרה בשיעורים האלה היה סוג של קסם. שם נדבק לי הג'וק".

 

מה הביא אותך מישראל לארה"ב?

"המשכתי ללמוד ריקוד גם לאורך התיכון והצבא. אחרי הצבא, ב-79', הצטרפתי ללהקת מחול ישראלית. מנהלת הלהקה למדה בג'וליארד. החלטתי שגם אני אטוס לניו-יורק ואלמד בג'וליארד, בלי כסף, בלי קשרים, בלי כלום. אז גם לא היה אינטרנט או סקייפ. לנסוע לאמריקה היה כמו לעבור לחלל החיצון. בשלושת החודשים שלפני הנסיעה לא יכולתי לישון בלילה מרוב פחד והתרגשות: מה יהיה? איך אני אסתדר? האם אני בכלל אתקבל? כי הרי לא היה כסף לנסוע לאמריקה רק לבחינה. נסעתי לניו-יורק ישר מהקיבוץ, עם מזוודה וחלום... בחודשים הראשונים גרתי אצל איזה מישהי שאפילו לא הייתה קרובת משפחה, חברה של הסבתא שלי שנפטרה".

 

איך שרדת?

"קיבלתי מילגה מג'וליארד, שכיסתה חלק מהלימודים, ומילגה מקרן אמריקה-ישראל, שכיסתה חלק מהמחיה. עם עזרה מחברה אמריקאית, מצאתי מין בית אמנים שנקרא The International House, ובשביל 100$ בחודש גרתי ב'חדר בלי נוף', ובלי כיור. עבדתי בכל מה שמצאתי, חייתי כמו שפן, אבל הייתי מאושרת. זה היה נפלא".

 

איך נולדה הלהקה, "נטע דאנס קומפני"?

"בכיתה שלי בג'וליארד היו לי ארבעה חברים טובים, שתמיד יצרנו יחד – אנני אודוביקי, סטפני טומן, קרייג פטרסון ואנדראה פייאר. מיד אחרי שסיימנו בית ספר פשוט המשכנו לעבוד יחד. להקים את הלהקה היה ההמשך הטבעי ללימודים. היום כולם רקדנים ויוצרים מפורסמים בזכות עצמם, שרקדו אצל אוהד נהרין, מארק מוריס... זה מעניין שכולנו המשכנו כל חיינו לרקוד ונשארנו עד היום חברים הכי טובים".

 

מה היה הרגע הקשה ביותר שלך כרקדנית או כמנהלת להקה?

"עד היום יצרתי 78 עבודות. זה המון. אולי לא כל אחת מהן היא יצירת מופת היסטורית, אבל כולן חוקרות בכנות איזה עולם שונה, נוגעות במשהו אחר מבפנים. הכי קשה זה תמיד הרגע הזה, כשאני תקועה בתהליך יצירתי מסוים, ואני חושבת לעצמי: מה אני עושה בכלל? אני מטומטמת לגמרי. זה לא משנה שעשיתי 78 עבודות כבר, העצבנות, להיות בחדר ריק, זה תמיד אותו דבר. כל פעם צריך לבנות הכל מחדש. כמנהלת להקה הקושי זה להשיג את המימון, כל פעם מחדש, כל הזמן, כדי לעשות את הפרויקט הבא. זה לקיים מן מכונה שלא מפסיקה. צריך כוחות-על בשביל זה".

 

מה היה הרגע המאושר ביותר שלך כרקדנית או כמנהלת להקה?

"להיות בסטודיו, להרגיש חיה מחדש כל יום דרך התנועה, דרך המוזיקה, החלל... האושר זה רגעים. אני לא יכולה להגיד, 'בנקודה הזו הגעתי לפסגת האוורסט שלי ולעולם לא אגיע למשהו כזה שוב, זה היה האושר'. אני לא יכולה להגיד שהרגע היה כשרקדנו בסנטרל פארק או כשהזמינו אותי לרקוד בבית הלבן, למרות שכל הדברים האלה קרו, אבל להגיד שזה האושר? לא. האושר זה דברים קטנים, חומקים. זה רגעים שקשורים בילד שלי, רגעים קטנים של גילוי, של זרימה, שפתאום לרגע אני מרגישה אחד עם העולם. זה קורה לי לפעמים כשאני רוקדת. זאת הסיבה שאני ממשיכה לרקוד. אבל דווקא יש לי סיפור על רגע מיוחד: הזמינו אותי מאפריקה להגיע למדינה בשם צ'אד, ושם נפגשתי עם שר החינוך והתרבות ושיכנעתי אותו, בחוצפה ישראלית, לשלוח משלחת של תלמידים ללמוד ריקוד אצלי בארה"ב. צ'אד היא מדינה מסכנה ושכוחת אל. אין בה כלום, אין תשתיות, אין חשמל, אין כבישים, אין ביוב, 85% מהאנשים אנאלפביתים ומתים לפני גיל 55. אני הייתי שם מטעם משרד החוץ האמריקאי, לדבר, להתראיין וכו'. ברדיו שאלו אותי, מה יש לך להגיד לאנשים של צ'אד? ופשוט לא ידעתי מה לענות. אין להם כלום, באותו היום סגרו אפילו את המים. מה אני יכולה להגיד להם בתור אדם לבן מארה"ב? אז במקום לענות ביקשתי לשיר. התחלתי לשיר בעברית, 'אלי, אלי, שלא יגמר לעולם'. חשבתי, אפילו אין מים, כל מה שאני יכולה לתת לאנשים האלה זאת תפילה. נורא חששתי מהתגובה: אני שרה ברדיו בעברית, באוטוקרטיה מוסלמית והכל. אבל מה שקרה היה שהם בכו. כל האנשים סביבי התחלו פתאום להזיל דמעות".

 

לפרטים:

www.netacompany.org