בשליחות חב"ד

נעמי והרב יצחק גרשוביץ, טנפליי ניו ג'רזי

בני הזוג הגיעו לטנפליי לפני חמש שנים בשליחות חב"ד, מלווים בשני תינוקות. היום כבר יש להם חמישה ילדים:

(6 שבועות). יצחק גדל בכפר חשמונאים בישראל, אביו מכפר חב"ד והאם ממונטריאול. בגיל 13 עזב יצחק את בית הוריו לישיבה, ובעצם יצא לעצמאות כבר אז. הוא למד בישיבה בלוד ואת לימודי הרבנות סיים בצפת. נעמי נולדה בירושלים להורים, שעלו לישראל מארצות הברית. אביה מאוהיו ואמה מניו-יורק. השניים נישאו ב-2004 בירושלים בשידוך של המורה של נעמי מחטיבת הביניים.

 

איך הגעתם לטנפליי?

הרב איציק: "אחרי החתונה חיפשנו שליחות. זו העבודה מספר אחת בחב"ד. כולם שליחים. דואגים שהיהודים לא ישכחו את יהדותם בכל מקום שהם נמצאים בו בעולם. באף זרם אחר ביהדות אין את מושג השליחות".

 

האם אתם מוותרים על משהו בשביל השליחות?

נעמי: "מוותרים על המשפחה, על ההחינוך המוכר לילדים בארץ, צריך להתחיל הכל מחדש. יש ויתור גדול, אבל הוא נעשה מבחירה. המשפחה הופכת להיות חלק מהקהילה. השליחות היא עד סוף החיים. זו דרך חיים. המטרה היא להיות חלק מהקהילה היהודית".

 

מתי יוצאים לשליחות?

נעמי: "מתחילים בתור זוג צעיר. זו עבודה שלא מתמחים בה. גדלים עם הקהילה".

 

הרב איציק: "אני התחלתי בשליחות בגיל 14. הייתי מחזן בבתי כנסת בלוד ובמושבים בסביבה. אני זוכר את ציוץ הציפורים ונביחות הכלבים, זה היה נהדר. ההגעה לכאן היא המשך טבעי למה כבר עשיתי. מבין כל האחים שלי אני היחיד שבחרתי את דרך החיים הזו".

 

איך הגעתם לכאן?

הרב איציק: "הגענו לכאן לביקור בחגים, ובתום הביקור פגשתי חבר שהלך לעולמו בינתיים, שסיפר לי שהוא רוצה לפתוח ישיבה באפ-סטייט ניו-יורק לבחורים שהמסגרת בעיר לא מתאימה להם מכל מיני סיבות. מחפשים מישהו שיכול להתחבר להם. נעמי הייתה בהריון הראשון. ויתרנו על כרטיס הטיסה חזרה לארץ, ובאותו יום, עם

 מזוודה אחת, הגענו למקום של הישיבה שנבנתה במלון ישן עם שטיחים מהוהים. שלוש שנים אחרי הישיבה נכנסה לגירעון כלכלי והיינו צריכים לקבל החלטה על המשך הדרך. הגענו במקרה לביקור בטנפליי לרגל צורך מיידי, לא שמענו מעולם על טנפליי לפני. אבל ראינו מודעות בעברית בסופר מרקט והבנו שיש כאן ישראלים. מכיוון שחיפשנו את השליחות הבאה, התחלנו לברר פרטים. נעמי יצרה קשר עם מלכי שיין, אשתו של הרב שיין. ומכאן התפתחה שיחה. הקהילה כאן היתה בהתהוות, והציעו לי להיות כאן חזן. אנחנו היינו הזוג ה-18 שהם ראיינו".

 

האם האוריינטציה האמריקאית עזרה?

נעמי: "אני מניחה שכן".

 

הרב איציק: "בהתחלה הם לא הגדירו את התפקיד כחזן, ממש לא רצו אותי לתפקיד הקשר הישראלי. התפקיד בקהילה הישראלית נוצר בתנועה. לפני שנה קיבלנו גם את האחריות על הנוער. אנחנו עושים הרבה פעולות אזרחיות במסגרת המפגשים איתם".

 

ספר לי סיפור מצחיק על הישראלים כאן.

"יום אחד מגיע אלי אחד מחברי הקהילה שבא לבית הכנסת בשבתות וחגים, ואומר לי שמכיוון שיורד גשם כבד, היה חייב לנסוע באוטו, אחרת לא היה בא. הוא התנצל אבל טרח להדגיש שמצד שני, למרות שירד גשם זלעפות הוא לא הפעיל את הווישרים".

 

מה אתה אוהב בקהילה כאן?

"הקהילה צעירה, יש רמה אינטלקטואלית גבוהה, שמביאה לביסוס כלכלי. אנשים יותר רגועים מהבחינה הזו. אני חושב שכל היהודים צריכים להיות עשירים. זה מרגיע אותם, ואז אפשר לדבר איתם גם על הרבה דברים אחרים".

 

איך אתם מתמודדים עם האמירה שאתם מסיונרים?

נעמי: "זו גישה נוצרית. מיסיונרים מכריחים את האדם לקבל על העצמו את הדת הנוצרית. אנחנו בסה"כ מאירים באדם את היהודי שבתוכו. אנחנו לא מעבירים אנשים על דתם. כשמגיעים בני דתות אחרות, אנחנו אפילו דוחים אותם בצורה מסוימת. אנחנו לא אוסרים על אף אחד להצטרף אלינו לשעורים או תפילה, אבל מעדיפים שכל אחד ימצא את דרכו בעולם שלו. תמיד נשמח לעזור ולשמוע אותו".

 

מה ההבדל בין הגישה שלכם למרכזי הקבלה שמדונה ודונה קארן נוכחות בהם?

נעמי: "הם עוסקים בחוכמה, לא ביהדות".

 

הרב איציק: "אנחנו בסה"כ נותנים שירות לקהילה. מבקשים ממני לבוא להתקין מזוזה בבית, מבקשים ללמד את הבן לבר מצוה עשרה חודשים מראש, ללמוד שיעור. אני נענה לכולם, במסגרת לוחות הזמנים שיש לי. אני חוזר כל יום ב-12 בלילה מהשיעורים. אנחנו כאן בשביל להיות כתובת יהודית לכל שאלה. זה מעליב לחשוב שאנשים חושבים שבאנו להחזיר אותם בתשובה. אנשים הגיעו לכאן מכל מיני סיבות, עבודה מכניסה יותר, אלימות בבתי הספר בישראל, בכדורגל, רצו קצת שלווה. הם מבקשים לשנות אוירה".

 

איך אתה מגיב?

הרב איציק: "בציניות אני אומר להם שאין להם מה לחפש כאן ושיחזרו לארץ. עדיף ליהודי לגור בישראל, רמת ההתבוללות שם נמוכה בהרבה. אבל למרות זאת אני מודע ללחץ שחיים בו בארץ, מהפוליטיקה, התקשורת, המחנאות בארץ, גם בין הדתיים, מסווגים אותך מיד. כאן זה לא קיים. אין אצלנו מחיצות, כולנו יהודים. אני יכול לתת לך ידע ביהדות, אם אתה בוחר. אנשים אומרים שמערכת החינוך בישראל הסתירה מהם דברים על עצמם, על מי הם, וכאן הם מגלים את עצמם מחדש".

 

אתם מוצאים הבדל בהתנהלות בין כאן לישראל?

נעמי: "הישראלים יותר מקפידים כאן. חוגגים את החגים, בונים סוכה, זה בא ממקום ללא כפיה".

 

איפה המקום הכי קרוב לארץ בטנפליי?

"בית חב"ד".

 

הייתם חוזרים לארץ?

הרב: "עוד היום, אני ממש לא מרגיש שזה המקום שלי. אני הייתי מת לחזור לארץ. השליחות שלנו קשה, אנחנו לא במקום הטבעי שלנו".

נעמי: "הייתי רוצה לגדל את הילדים בארץ. יש סוג של החמצה, זה בא על חשבון משהו. כשאנחנו שומעים את הבנות מדברות אנגלית אנחנו לא אוהבים את זה".

 

איך אתם רואים את בית חב"ד?

הרב איציק: "קודם כל זה מרכז קהילתי, לפני שהוא דתי. יש כאן אנשים שגרים מעבר לכביש, יש להם דעות קדומות על המקום, הם לא ביקרו כאן אף פעם. כולם יושבים יחד בשבת, עושים קידוש, אוכלים ארוחת צהריים ומדברים. זו קהילה, לפני הכל".

 

מה אתם אוהבים לעשות בשעות הפנאי?

נעמי: "אנחנו אוהבים להיות עם המשפחה. אנחנו הרבה מאוד עם הקהילה. אנחנו צריכים לצאת מטנפליי כדי להיות רק אנחנו יחד. רק ככה אני יכולה לוודא שלא יהיו טלפונים שישגעו אותו".

 

הרב איציק: "פעם בשנה אנחנו נוסעים רק שנינו לסופ"ש של הרצאות מאוד מענינות, אנחנו מאוד נהנים מהאיכות שלהן. פעם בשנה אנחנו מגיעים לכינוס השלוחים העולמי. כל אחד מאיתנו נוסע לחוד. יש לנו גם זמן לעצמנו".

 

איך מגדלים משפחה גדולה, חמישה ילדים?

נעמי: "זה עוד לא ממש גדול. זו רק ההתחלה. אני ממש מאמינה שעם כל ילד מגיעה הברכה, גם מבחינה פיזית וגם רוחנית. המשכורת לא בדיוק גדלה עם הילד הנוסף שמגיע. אבל בכל זאת אנחנו לא עושים את החשבון הכלכלי. אנחנו לא עובדים עוד שעה, עוד יום כדי שיהיה לי לממן עוד משהו. אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר, אבל למה שנגביל את עצמנו מראש. אנחנו לא נוסעים כ"כ לישראל מפני שזה יקר... נוסעים לפלורידה".

 

 

אילנית סולומונוביץ'-חבוט

ilanithabot@gmail.com